יום ירושלים: נדרשת הגירה לבירה

מאז 7 באוקטובר 2023 מתנופף דגל ישראל ממרפסת דירתי. הוא לא יירד עד שכל החטופים יחזרו הביתה.

הדגל עבר כבר שני חורפים, והוא מתנופף לקראת קיץ שני. גשם, רוחות ושמש קופחת לא יכלו לו. הוא קצת נקרע בקצוות, אבל ממשיך להתנופף בגאון. מבחינתי, הוא מסמל את מה שקורה במדינה - התחלנו מלחמה מאוחדים בעקבות הטרגדיה שחווינו, המשכנו בלהט יחדיו בתמיכה בלחימה בעזה, וככל שעבר הזמן גם בנו השמש, הגשם והרוחות נותנים אותותיהם. האגרוף חזר להיות יד פתוחה על אצבעותיה.

אבל, עדיין הדמוקרטיה נמצאת בבסיס הכל. הידיעה שאנחנו חיים במדינת חוק. שכולנו מרכינים ראש בפניו ובפני אלו שמינינו להיות מפרשיו, וכל עוד זה מתקיים, הכל ניתן לתיקון ולשיקום.

זה הזכיר לי גם את יום ירושלים שצוין אתמול, במצעד הדגלים שהפך לגולת הכותרת של היום לצד ההחלטה לקיים את ישיבת הממשלה בתוככי חפירות עיר דוד. פעם יום ירושלים זכה לקונצנזוס רחב הרבה יותר. ירושלים באמת היתה על ראש שמחתנו.

בירת ישראל ראויה שיחגגו את יום שחרורה בשמחה אמיתית. לא תחת אבטחה ולא בשמחה נגועה בכתמים פוליטיים.צר לי שכמו בנושאים נוספים, הציבור הליברלי פשוט מוותר ומשאיר את הזירה לאחרים. לו רבים מהציבור הליברלי, החילוני, או כיפות סרוגות מתונות מהציונות הדתית, לא החרד"לית, היו מקיימים מצעד דגלים משלהם או משתלבים במצעד הנוכחי, לא היו נוצרות פרובוקציות והיתה נוצרת אחדות בתוכנו

כי יום ירושלים אינו יום מגזרי. ירושלים היא שלנו. של כולנו. עיר מהיפות בעולם, שלצערי הוזנחה, ושאוכלוסייה חזקה בורחת ממנה לטובת תל אביב ובנותיה. עיר שהפכה ענייה בשל השתלטות חרדית על רוב שכונותיה

בין היתר חגגו את העיר, עוד בטרם חוברה לה יחדיו, בצעדת ארבעת הימים. החל מ־1955 חיילים ובני נוער צעדו לירושלים בגאווה. צעדו אז כולם, ללא קשר לשיוך מפלגתי. לאט־לאט זה התמסמס. מארבעה ימים לשלושה ימים, אף שבשיאה צעדו בה 15 אלף אזרחים וחיילים, ובכלל זאת משלחות ממדינות רבות. בשנות ה־70 העבירו מהאביב לסתיו וצמצמו ליום אחד בלבד והצעדה מתקיימת בחול המועד סוכות.

אני מתעכבת על זה לא ממניעים נוסטלגיים, אלא בגלל שהיום הכל נצבע בצבעים. זה או שלנו או שלהם. גם יום ירושלים הפך למחלוקת בין תומכי נתניהו לבין מתנגדיו. בין תומכי מצעד הדגלים שעובר בעיר העתיקה, לבין אלו שטוענים שזו פרובוקציה מתוכננת על ידי גורמי ימין קיצוניים.

בירת ישראל ראויה שיחגגו את יום שחרורה בשמחה אמיתית. לא תחת אבטחה ולא בשמחה נגועה בכתמים פוליטיים.

צר לי שכמו בנושאים נוספים, הציבור הליברלי פשוט מוותר ומשאיר את הזירה לאחרים. לו רבים מהציבור הליברלי, החילוני, או כיפות סרוגות מתונות מהציונות הדתית, לא החרד"לית, היו מקיימים מצעד דגלים משלהם או משתלבים במצעד הנוכחי, לא היו נוצרות פרובוקציות והיתה נוצרת אחדות בתוכנו.

לכן, במקום לצקצק, להטיף מוסר או לבקר, מצופה מהציבור, בשנה הבאה, להתארגן בהתאם. להיות חלק ולא נגד. להביא צבעים וגוונים אחרים למצעד הדגלים, שבא לחגוג את יום ירושלים.

כי יום ירושלים אינו יום מגזרי. ירושלים היא שלנו. של כולנו. עיר מהיפות בעולם, שלצערי הוזנחה, ושאוכלוסייה חזקה בורחת ממנה לטובת תל אביב ובנותיה. עיר שהפכה ענייה בשל השתלטות חרדית על רוב שכונותיה.

אם ירושלים באמת יקרה לקברניטי המדינה, שנוהגים להתגאות בכל שגרירות שמעבירה את ביתה לבירתנו - צעד שאמור להיות הנורמה ולא החריג - טוב יעשו אם יעודדו הגירה של אוכלוסייה חזקה לעיר. צעירים משכילים, חילוניים או דתיים לייט, שייצרו מהפכה בעיר שחייבת שוב להתחבר.