בלדה לתומכות לחימה: מותר לך לרגע אחד להודות שקשה לך

את לא דואגת לו יותר מדי, כי הוא לא לוחם.

את לא לגמרי לבד, כי הוא יוצא הביתה יותר.

את בכלל לא קרובה לעבור את מה שעוברות כל החברות והאחיות והגיסות שלך, שנטרפות מדאגה כשהאיש שלהן נמצא בעומקו של שטח עוין כלשהו כבר שבת חמישית ברציפות.

נכון, לא קל לך, אבל בואי - למי קל כיום? קחי מספר.

ברור, אף אחד לא אומר את זה (חוץ ממני, לעצמי), אבל המלחמה הזו מייצרת מציאות כל כך קיצונית עבור כל כך הרבה אנשים, שמילואים עורפיים נראים פתאום כמו שיא הפריבילגיה.

אני מספיק זקנה כדי לזכור שפעם לא היו סטנדרטים. אם בן הזוג שלך זומן ל־30 ימי אימון ברמת הגולן באוגוסט - הייתם "משפחת מילואים" לכל דבר ועניין. והנה, לפני ימים ספורים שמעתי לתדהמתי אישה מספרת לחברה שבן הזוג שלה הוקפץ למילואים בג'נין, והחברה ענתה לה: "אה, ג'נין? בקטנה".

הצבא שלנו הוא דבר גדול. ובזמן שטובי גיבורינו מכים באויב במסירות נפש - אלפים אחרים עושים לילות כימים כאן, בתוך שטח ישראל, כדי לתת ללוחמים את המעטפת הטובה ביותר. זה בדרך כלל פחות אינטנסיבי, זה כולל פחות שבתות וחגים, ולפרקים זה אפילו מאפשר שגרת חיים כמעט נורמלית. כמעט.

ה"כמעט" הזה הוא החיים שלנו. בלי הפוגה, כי תמיד יש כוננות ומשמרות. זה תובעני ומעייף, זה מעמיס על הפרט ועל הזוג ועל הבית ועל המשפחה, ובאותה הנשימה זה מגיע בלי ההילה של "אנחנו במילואים" (סליחה, חברות אהובות, אני יודעת שהייתן מוותרות על כל הזוהר ורק שיחזור הביתה), וממילא גם בלי האמפתיה, ההתגייסות החברתית ואפילו החיזוקים.

לא באתי להתבכיין. בכלל, אם יש דבר אחד שהמלחמה הזאת לימדה אותנו - זה פרופורציות.

כשיש חטופים בעזה, פצועים שכל חייהם התהפכו, משפחות שכולות, יתומים, אלמנות, מפונים שמשקמים את חייהם, נשים שמגיעות לחדר הלידה לבד, זוגות שמתפרקים, עסקים שקורסים - אז עוד משמרת שהאיש שלך עושה באוגדה, או עוד שבוע קו באזור שקט, או עוד שבועיים בחמ"ל, לא נראים כמו ביג דיל (ואת אפילו לא זוכרת שיש כאלה שלא מתייצבים, ולא שומעת את הקולות שדואגים להזכיר לך את זה מדי פעם).

אבל לילדים שלך זה לא ממש משנה אם אבא שלהם בחמ"ל או בעזה, ולעבודה שלך זה לא ממש משנה אם הוא בג'באליה או ברמת הגולן, וגם לא לתחושת הבדידות המצמיתה שאת מרגישה כשאת שוב סוחבת אותם ישנים מהאוטו למיטות שלהם, אחרי שחזרת לבד הביתה בלילה ונהגת בדריכות שעות ארוכות, ומקץ שבוע את שוב שואלת את עצמך איפה תהיי בשבת.

וכן, זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון - את שוב מפנה ג'וק מת לבד, או עושה לילה לבן עם התינוק לבד, או מסדרת לעצמך רשימה אינסופית בראש של כל הדברים שצריכים להיעשות - משימות שפעם היה לך עם מי לחלוק.

מותר לך לרגע אחד להודות שקשה לך. לפעמים קשה מאוד. וכשאת כל הזמן יותר עייפה, יותר רגישה, יותר עצבנית, יותר בודדה, יותר מחפשת־נחמה־הבו־לי־פחמימות - איכשהו קשה לך לשים את האצבע על למה זה קורה. הרי הכל בסדר, וקטן עלייך, ובאמת הכל כל כך בפרופורציה, ותודה לאל, ויש כאלה ש...

אבל כמונו יש אלפי נשים, אלפי בתים, אלפי משפחות שהמאמץ שלהן נבלע בתוך ים הקושי והצער שמסביב.ואני רוצה להגיד להן, לעצמי, לכולן: כן, האלונקה הזו מונחת גם על הכתפיים שלנו. היא כבדה, ואנחנו ממשיכות לשאת אותה. לפעמים ביד חזקה, לפעמים בחריקת שיניים.

אבל יום אחד המלחמה הזו תסתיים. היא תסתיים, ואנחנו נדע, והילדים שלנו יידעו, שהיתה לנו הזכות לתת בה את חלקנו, ושעשינו את כל המאמץ כדי שחלקנו יהיה כמה שיותר משמעותי.