אל תשאירו אותנו שקופים: גם למטפלים בחללים מגיעה הכרה

חצות. אני ישן. טלפון מצלצל. המפקד על הקו: "אירוע חמור, מספר חללים. תארגן כוח. תגיע מהר". כמה דקות ואני על מדים, בדרך לבסיס. מקבל עדכונים מהחמ"ל ועושה סדר בכוחות ובמשימות. המטרה: לזהות הכי מהר שאפשר, כדי לאפשר הודעה מסודרת למשפחה.

הגעתי עם הרכב הראשון שהביא ממצאים. מזהה אחד מהנופלים - פנים שאני מכיר. ברקע ריח חריף של מה שנשאר. שקט רועם. זיהוי על ידי אמצעים טכנולוגיים, טיפול במה שנשאר. סיימנו לעבוד לקראת הבוקר. נשארתי ער כדי לעדכן את אשתי שהתוכניות מבוטלות, היום אני נשאר במיטה, צריך להירגע. זו לא לוחמה - אבל זו חזית לכל דבר.

מאות אנשי מילואים, חיילים ומפקדים מיחידות הטיפול בחללים בצה"ל, פועלים באינטנסיביות מאז 7 באוקטובר. גדודי המלב"ח (הגדודים המטכ"ליים לטיפול בחללים), רופאי זיהוי, חוקרים, אנשי סריקה, גדודי קבורה מפיקוד דרום ומפיקוד צפון, מפקדים - כולם גויסו בבוקר שמחת תורה, גיוס שהפך לשגרה: ימים ולילות של זיהוי גופות, איתור חללים, הובלת הלוויות, התמודדות עם כאב בלתי נתפס של משפחות.

זה לא שירות מילואים רגיל. זו אפילו לא לחימה. מדובר בנגיעה מתמשכת במוות.

871 הלוויות. אלפי גופות.

עשינו הכל כדי להבטיח קבורה מהירה, זיהוי מדויק, כבוד אחרון למי שלא חזר. כבוד למשפחות שאיבדו את היקר מכל. עבדנו עם רסיסי מידע, לעיתים מול חלקי גופות בלבד. ברוב הפעמים לא היה זמן להתעכב או לעבד - רק להמשיך. כל יום מביא איתו עוד משימה, עוד פנים, עוד שם שצריך להודיע עליו.

המאמץ אינו לוגיסטי - אלא נפשי, מוסרי, אנושי. והמחיר? גבוה, גבוה מדי.

יש חברים שלא מצליחים לישון. יש בני זוג שמספרים על אנשים שחזרו שונים הביתה. יש נשים שנזכרות בשיחות טלפון קשות שהעירו גם אותן. יש הורים שלא מצליחים לשוחח עם הילד שחזר ומסתגר שעות.

ועדיין, המדינה לא הכירה. לא ציינה. לא הכלילה. הטבות שניתנו ללוחמים, מוצדקות ככל שיהיו, דילגו עלינו. כאילו לא היינו שם, ומה שעשינו לא ראוי להכרה.

אנחנו לא מחפשים פרסים, לא רודפים תקשורת. אבל חודשי שתיקה צריכים להסתיים בקול:

המערך לטיפול בחללים חייב לקבל הכרה, סיוע.

אנחנו רוצים לחזור למעגל החיים. הדרישות שלנו פשוטות והגיוניות:

1. הכרה רשמית בסיכון הנפשי ובתרומה הייחודית.

2. מימון טיפולים נפשיים - גם לבני הזוג.

3. ימי התרעננות ונופש, גם רטרואקטיבית.

4. סיוע כלכלי מותאם למתקשים לחזור לשגרה.יש לנו אחריות לאומית - לא רק לנופלים, אלא גם לאלה שטיפלו בהם. האנשים שמילאו את המשימות הכי קשות, שקטות וכואבות, נשארו שקופים.

אני כותב לא רק בשמי, אלא בשם מאות חבריי, שמבקשים: תעזרו לנו לחזור לחיים המלאים שהיו לנו.

המאבק שלנו רק מתחיל. הגיע הזמן שגם המדינה תראה אותנו.

הכותב הוא קצין אג"ם ביחידה לטיפול בחללים