שאינם בין החיים, אך בלב שלנו

"יש לי חור בלב בצורה שלך", מתפייט הפזמונאי גלעד כהנא באחת השורות המתוקות בזמר העברי. לא תמיד מרגישים בהימצאו של החור, אבל מתברר שתמיד הוא שם, בלאומי כמו באישי.

חשתי בו כשהחלו לצאת הידיעות על השבת גופתו של צבי פלדמן ז"ל שנעדר מאז קרב סולטן יעקוב. פתאום, דרך תחושות ונצנוצי תודעה, גיליתי את מה שגילו כנראה כל הישראלים בני גילי: את פצע סולטן יעקוב. זה לא רק זיכרון לאומי ודאגה קולקטיבית ולא סתם נוסטלגיה. זה כאב תם ואמיתי של ילד בן 10 שטראומה נצרבה בליבו.

אין הרבה זיכרונות ברמה החדשותית צרובים בנפש מהימים ההם. זה קרה לי בעת שפורסם דבר מותו של רוצח הילד אורון ירדן לפני שנים אחדות. זה קרה גם השבוע. משהו לחץ על כפתור טראומה שכלל לא ידעתי שקיימת. מתברר שהיא היתה שם כל השנים. יש לנו, לדור שלם, חור בלב שחקוק בו סולטן יעקוב ומבעדו אנו חוזים בפניהם הטובות של זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. שניים מהם הובאו לקבר ישראל.

והרגש הזה, הרגש האינסטינקטיבי הזה, מלמד אותי כמה דברים ומעורר כמה שאלות. מעבר לטראומה הבסיסית של כל ישראלי שהיה בחיים ובר-דעת בשנת 1982, יצא לי להיחשף באופן אישי לנעדרי סולטן יעקב בשנים המאוחרות יותר של חיי, דרך היכרותי עם משפחתו של יהודה כץ, הנעדר השלישי מהקרב.

יש עוד נדבך לדיון על החזרת חללים, והוא עצם החובה הלאומית להביא דברים כאלה לידי סיומם ופתרונם, כסוג של ריפוי לאומי וכחלק מתיקונן של החברה ורוח העם

לפני כשנה פרסמתי כאן ב"ישראל היום" את הטקסט המופיע על פתק שהותירה אמו של יהודה על דלת ביתם בתל אביב בעת שהמשפחה עזבה את הבית לבלות את חג הפסח במלון. האם, שהאמינה בכל ליבה כי בנה יחזור, הותירה לו פתק על הדלת עם הנחיות ופרטים. זה היה ב-2007, 26 שנים לאחר הקרב שממנו לא שב.

צער המשפחה הוא מטורף ויומיומי. הם עסוקים שנים בעניין, וליבי להם בימים אלה באהבה גדולה. אבל ההיכרות האישית וההיחשפות אל הכאב המטלטל הזה השפיעו על דעות ועל מחשבות שלי בעניין הטעון והמסובך של המאמץ הלאומי להשבת גופות ולטיפול בנעדרים שקיימת הנחה כי אינם בין החיים. אין אני קובע מסמרות בדבר. השאלה עודנה שאלה והיא מסובכת וטעונה. רק שדרך כל האירועים אני מבין שהיא מורכבת משאלות-משנה כבדות.

שאלת ההבאה לקבר ישראל היא רק חלק קטן מהדיון. מעליה עומדת שאלת צער המשפחה והצורך שלה בתשובה ובמנוחה. דרך תחושותיי בשבוע הזה למדתי שיש עוד נדבך לדיון, והוא עצם החובה הלאומית להביא דברים כאלה לידי סיומם ופתרונם, כסוג של ריפוי לאומי וכחלק מתיקונן של החברה ורוח העם.

יש את החוב שחבה החברה לנעדר ולנופל, ויש את החוב שהיא חבה למשפחתו המוטרפת מגעגועים ומדאגה, ויש גם את החוב הגדול - זה שהיא חבה לעצמה ולעצם היותה חברה. אמור מעתה: יש לנו חוב בלב בצורה שלכם, נעדרינו וחללינו הגיבורים. יהי זכרו הקדוש של צבי פלדמן ברוך וינוח בשלום על משכבו.