נקמת הפריבילגים

הרבה ענייניות היתה במתקפה על סמדר מורס, מנהלת ביה"ס "נופים" בתל אביב, שהתראיינה לכלי התקשורת וטענה שיש גורמים העושים שימוש פוליטי במחאת המורים: "אישה איומה", "מפלצת", "ביביסטית", "לכי לנהל מזבלה", "חולדאי, טפל בה!"

השביתה הנוכחית במערכת החינוך היא בעיקרה הפגנת כוח. נכון, הפעם יש הצדקה מהותית לשביתה, שכר המורים והגננות צריך לעלות, ולגיטימי להילחם על זה. אבל נראה כי שכבה ספציפית מקרב המורים ומוסדות החינוך מנצלת את המצב כדי לחזור לאותן שביתות פוליטיות, לא חוקיות אגב, שמנהלות את החיים של כולנו. בעצם, לא של כולנו.

הן מנהלות רק את החיים של מי שזקוקים למוסדות האלה ואינם יכולים להרשות לעצמם סדר יום כאוטי. מי שנדרשים ללכת בכל בוקר לעבודה, גם אם המורים של הילדים שלהם החליטו פתאום שהם לא מגיעים לבית הספר. מנגד, מי שיכולים להתמודד עם שביתות ממושכות הם אלה שאין להם בעיה להזמין את המטפלת של הילדים לעוד כמה שעות בבוקר. אולי היא אפילו ישנה אצלם בבית.

רוב המורים השובתים מתגוררים באזור המרכז. בפריפריה, שם מורים בוודאי לא מרוויחים יותר, המורות והמורים חזרו לבתי הספר, גם אם רובם עדיין לא מרוצים מההסדר שהשיגה הסתדרות המורים עם משרד האוצר. אגב, המורים המוחים דורשים לשנות את ההסכם, אף שטרם נחתם סופית ולא כל הפרטים לובנו. כפי שמורס מציינת, דרך יעילה יותר היא אולי להפעיל לחץ על יפה בן דויד, יו"ר הסתדרות המורים, ולכוון אותה לאמץ את דרישותיהם של מרבית מיוצגיה. אבל הבחירה היא לשבור את הכלים.

השמאל בישראל כבר מזמן הפסיק לדבר על מעמד. למעשה, גבולות השיח בשמאל הצטמצמו עד כדי כך שהיום כל נושא חברתי שלא מתקשר ישירות לחלום להפלת נתניהו, אינו קיים. אך חמור מכך, מי שהפכו למטרה במחאות קפלן הם דווקא הציבורים המוחלשים ביותר, אלה שלפי כל היגיון מעמדי זקוקים למחאות למען שיפור תנאי החיים או העבודה

הציבורים במעמדות הגבוהים ביותר במדינה עושים שימוש נלוז בכספים שלהם, במעמד שלהם, בכוח שלהם, כדי לכפות את המשך השליטה שלהם במדינה באמצעות המערכות הציבוריות. כבר כמה שנים טובות שסכומים אסטרונומיים מושקעים במחאה קפיטליסטית של מעטים נגד מרבית הציבור ובחירתו הדמוקרטית. הרופאות והרופאים מוחים, בחלק מהזמן אף שובתים, כך גם העובדות הסוציאליות ומטפלים נוספים, וההסתדרות מאיימת בהשבתת המשק.

מנהלים בשירות הציבורי מנצלים את כוחם באופן חסר תקדים וגלוי לחלוטין, שכבר אי אפשר להתעלם ממנו. המטרה היא ללחוץ פוליטית על הממשלה או לגרום להפלתה, ובשמה מוכנים אנשי המקצוע המסורים שלנו להפקיר גם את האזרחים התלויים בהם.

השימוש בשירותים הציבוריים ככלי לניגוח פוליטי פוגע בערכם, כמו שאפשר להרגיש בשנים האחרונות. עוד ועוד נותני שירותים עושים שימוש בסטטוס המקצועי שלהם באופן כוחני מול הציבור הצורך את שירותיהם. כך במערכת הבריאות, באקדמיה, במערכת החינוך, ועוד. המציאות שבה רופאה יושבת מול מטופל כשהיא לבושה חולצה מליין קפלן קיבלה לגיטימציה במרחב הציבורי, אף שאינה אתית במובהק. איזו ברירה היא מותירה למטופל כשיחסי הכוחות ביניהם ברורים לשניהם? הציבור נאלץ להתכופף.

השמאל בישראל כבר מזמן הפסיק לדבר על מעמד. למעשה, גבולות השיח בשמאל הצטמצמו עד כדי כך שהיום כל נושא חברתי שלא מתקשר ישירות לחלום להפלת נתניהו, אינו קיים. אך חמור מכך, מי שהפכו למטרה במחאות קפלן הם דווקא הציבורים המוחלשים ביותר, אלה שלפי כל היגיון מעמדי זקוקים למחאות למען שיפור תנאי החיים או העבודה.

התקשורת אמנם נוטה לזהות את עצמה כמשרתת הציבור, אבל בפועל היא משרתת את השכבות החזקות. כך, ללא שמץ של ביקורתיות, היא מאמצת את חטיפת מחאות המורים על ידי קומץ אליטיסטי (שאותו היא מקדמת באופן עקבי) ומקווה שהמחאות ילכו ויגדלו. כמו הציפייה הכמעט נואשת שההפגנות בקפלן יתעצמו. אבל זה לא קורה. בינתיים בערוץ 13 יושבת מנהלת בית ספר אחת, שהאמת שהיא מביאה מוציאה פאנל שלם מאיזון.