השמאל נגד הנשיא הרצוג: אובדן הממלכתיות

כבר זמן רב מבין הציבור הישראלי שמחנה השמאל נמצא בפשיטת רגל אידיאולוגית ומוסרית.

הקריאה לסרבנות במהלך 2023, לצד איומים ברצח על ראש ממשלה, והתבטאויות בסגנון של מאפיה ("נבוא איתך חשבון") כנגד נבחרי ציבור, כבר הפכו לעניין שבשגרה. אולם בתקופה האחרונה חזר השמאל לסמן מטרה ידועה עבורו, כאשר החיצים עתה מופנים לעבר האזרח מספר 1, נשיא המדינה יצחק הרצוג.

המתקפה משמאל על הרצוג, שכפוליטיקאי נחשב למי שייצג את הזרם המרכזי של החברה הישראלית, אינה תופעה חדשה במחוזותינו. עוד ב־2016, כאשר הרצוג היה יו"ר מפלגת העבודה ופעל להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות נתניהו, ששמה לה מטרה להביא לפריצת דרך היסטורית ביחסים בין ישראל לבין העולם הערבי, הוא זכה למתקפה מכוערת מצד חבריו בשמאל.

כבר אז ביקר הרצוג את מתנגדיו בשמאל וטען שאותם אנשים המטיפים יום ולילה לדבר עם הרשות הפלשתינית ולדבר עם חמאס פעלו למנוע בדיקת הזדמנות אמיתית לאחדות ולהתקדמות מדינית ביחסי ישראל־ערב. אולם בעקבות החתירה לאחדות בחרו חברי מפלגת העבודה להעניש את הרצוג, שכאמור הוביל את מפלגת העבודה בבחירות 2015 להישג מרשים של 24 מנדטים, והוא לא נבחר לכהונה נוספת לתפקיד יו"ר המפלגה בבחירות שנערכו בקיץ 2017.

גם לאחר בחירתו לתפקיד נשיא המדינה בקיץ 2021, כאשר זכה לתמיכה של 87 חברי כנסת (ההישג הגדול ביותר של נשיא מאז מעולם), המשיכו בשמאל לתקוף את הרצוג. לכל זכור היטב ביקורו של הרצוג בחברון, חודשים ספורים לאחר בחירתו לנשיאות, ביקור שבמהלכו הדליק נר ראשון של חנוכה במערת המכפלה.

ניתן כמובן להתווכח על עמדותיו של הרצוג כלפי הצעת החקיקה של הקואליציה, אולם אין ספק שמתווה הפשרה שהציע היווה בסיס מצוין להידברות בין הצדדים. למרות המתקפות על הרצוג מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותה התקופה על שקרא לעצור את החקיקה, כיום ישנם בשמאל הטוענים שהרצוג לא פעל לעצור את החקיקה

בעוד ביקורו של הרצוג באתר המקודש ליהדות סימל את ההכרה של מדינת ישראל במקומה החשוב וההיסטורי של חברון לעם היהודי, בשמאל בחרו לתקוף אותו בטענה שהוא מדליק נר במעוז הכהניזם, כאילו שמערת המכפלה היא סניף מפלגתי של הימין הקיצוני ולא האתר שבו קבורים אבותיה ואימהותיה של האומה היהודית. גם בתקופת הרפורמה המשפטית פעל הרצוג להביא לפשרה בין הניצים.

ניתן כמובן להתווכח על עמדותיו של הרצוג כלפי הצעת החקיקה של הקואליציה, אולם אין ספק שמתווה הפשרה שהציע היווה בסיס מצוין להידברות בין הצדדים. למרות המתקפות על הרצוג מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותה התקופה על שקרא לעצור את החקיקה, כיום ישנם בשמאל הטוענים שהרצוג לא פעל לעצור את החקיקה.

מה שכן, ייתכן שאם הכנסת היתה מאמצת את המתווה שהציע הרצוג בזמנו, המחלוקת היתה מגיעה לסיומה והיתה מאומצת רפורמה משפטית שתחזיר את האיזון בין שלוש הרשויות, שכאמור הופר מאז המהפכה המשפטית לפני שלושה עשורים. גם כאשר החלו בשמאל לקרוא לסרבנות, או במונח המכובס "הפסקת התנדבות", הרצוג הזהיר בתוקף נגד הסרבנות וקרא להשאיר את הצבא מחוץ לוויכוח על הרפורמה המשפטית, פן ביטחון ישראל יהיה בסכנה.

בארגון "אחים לנשק", המזוהה יותר מכל גוף אחר עם הקריאה לסרבנות, בחרו לתקוף את הרצוג, ששוב התבטא כפי שרוב הזרם המרכזי חושב. גם לאחרונה ממשיך השמאל במתקפותיו על נשיא המדינה הרצוג. הפעם העילה היא שהוא אינו עושה די למען השבת החטופים, בו בזמן שהוא קורא השכם והערב לעסקה, לצד קריאתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר מחדל 7 באוקטובר. בכנס שנערך בתחילת מאי באוניברסיטת תל אביב כבר תקפו את הרצוג על כך שהוא אינו קורא לצאת לרחובות נגד הממשלה.

נראה כי המתקפה הפרועה של השמאל על נשיא המדינה היא המשך הדפוס השיטתי והבלתי דמוקרטי של אותו מחנה פרוגרסיבי שאיבד מזמן לא רק כל רסן, אלא גם את תמיכתו של הזרם המרכזי של החברה הישראלית.

• ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGS). מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"