המדינה זה אנחנו: דרך חדר המורים

בימים אלה נשמעת זעקה שלא נושאת שלטים ולא חוסמת כבישים, אבל חזקה מכל כרזה. זוהי זעקת המורים. מחאה שהחלה על רקע קיצוץ נקודתי בשכר, אך מבטאת שבר עמוק יותר, תחושת שחיקה והיעדר אמון הדדי בין מדינה לאנשיה. מורים ומורות מרגישים שאינם נתפסים כבעלי ערך על ידי מקבלי ההחלטות ועל ידי החברה. וזה לא רק משבר של מערכת החינוך אלא משבר של המדינה כולה.

הדרישות מהמורים מתרחבות: ללמד, לחנך, להכיל, להיות עוגן בזמן מלחמה, לתווך ערכים בזמן של קרע פנימי. אך התנאים נותרו כשהיו, ובמקרים רבים - נשחקו. יותר תלמידים, פחות תגמול. יותר אחריות, פחות גיבוי. במקום לבנות מערכת תומכת, המחנכים מרגישים שמעמיסים על גבם עוד תפקידים ומצפים מהם להיות התיקון של כל שבר בחברה.

המורה רוני להמן ניסחה זאת בבהירות מצמררת: "הנקודה היא לא הכסף. עצם יסודות החברה שלנו הולכים ומתפרקים... והחברה מעמיסה עוד ועוד תפקידים על המחנך - בלי לשים לב, בלי להתאים את המערכת לדרישות החדשות ובלי לתגמל כלכלית את המורים".

המציאות נתמכת בנתונים. מספר הנרשמים ללימודי הוראה נמצא בירידה חדה. שיעור העוזבים את המקצוע בשנותיו הראשונות נמצא בעלייה. ההישגים במבחנים בינלאומיים - מדאיגים. מורים זמניים ממלאים את השורות, פעמים רבות בלי הכשרה מספקת.

הפתרונות חלקיים, ובעיקר לא רציניים, ומשקפים רצון "לסמן וי", ולא לרפא את עומק השבר. טיפול קוסמטי בבעיה מערכתית, שנועד להרגיע כותרת או לסיים משבר תקשורתי - לא להציל את עתיד מערכת החינוך.

אפשר לקרוא לזה רגע של צדק היסטורי. דווקא המורים, שנדחקו לשוליים, מובילים את הקריאה לאחריות לאומית מחודשת. הם אומרים: "המדינה זה אנחנו". לא כקריאה של שלטון ריכוזי, אלא כהזמנה עמוקה לאחריות קולקטיבית. אם החברה הישראלית תבחר להיענות לקריאה הזו, ייתכן שזו תהיה נקודת המפנה. השקעה אמיתית במורים אינה רק תיקון עוול. היא הכרזה על כיוון חדש. על שיקום. על עתיד

הפער בין הדקלומים לבין המציאות צורם במיוחד. מצד אחד משבחים את המורים כעמוד התווך של החברה. מצד שני חותמים על הסכמים שמעמיקים את השחיקה וחותכים בשכר. ההתנהלות הזו משדרת למורים מסר ברור: אתם לא באמת חשובים.

אבל הם כן! לא רק חשובים - הם קריטיים. בעוד חיילים מגינים על גבולות המדינה, המורים מגינים על הקיום הערכי, החברתי והדמוקרטי שלה. הם שומרים על המרקם, על התקווה, על השפיות. הם מעצבים את פני הדור הבא ואת דמותה של החברה כולה.

וכאן טמון השינוי הגדול: אם בעבר רק אנשי ביטחון נתפסו כנושאי הדגל הלאומי, כיום הולך ומתברר שהתיקון האזרחי יגיע דווקא מהמרחבים האזרחיים עצמם. והחינוך הוא הכלי המרכזי.

אפשר לקרוא לזה רגע של צדק היסטורי. דווקא המורים, שנדחקו לשוליים, מובילים את הקריאה לאחריות לאומית מחודשת. הם אומרים: "המדינה זה אנחנו". לא כקריאה של שלטון ריכוזי, אלא כהזמנה עמוקה לאחריות קולקטיבית. אם החברה הישראלית תבחר להיענות לקריאה הזו, ייתכן שזו תהיה נקודת המפנה. השקעה אמיתית במורים אינה רק תיקון עוול. היא הכרזה על כיוון חדש. על שיקום. על עתיד.

לואי ה־14 אמר: "המדינה זה אני". במדינה דמוקרטית זו אמירה ששייכת לעולם הישן. היום אנחנו מבינים: המדינה זה אנחנו. רק אם נבין זאת לעומק נוכל להתחיל לתקן.

• ד"ר מיכל טביביאן־מזרחי היא ראש מרכז מנור, מבית יוזמת המאה