האתגר טמון בפרדוקס: איך אפשר לשקם אמון במוסדות, כשרוב הציבור צופה בערוצים המבקרים את המערכת?

סקר שפורסם ביום שישי האחרון בערוץ 13 מציג תמונה מטרידה: 79% מהציבור נותנים אמון נמוך בכנסת, 76% נותנים אמון נמוך בממשלה, 61% נותנים אמון נמוך בבתי המשפט, ו־74% סבורים שחברי הכנסת פועלים לטובת הציבור במידה מועטה.

במקביל, נתוני הצפייה במהדורות החדשות מראים התפלגות מפתיעה: ערוץ 12 וערוץ 13 יחד מושכים כ־65% מהצופים - שיעור הקרוב לממוצע חוסר האמון במוסדות (כ־70%). לעומתם, ערוץ 14 וכאן 11 מושכים כ־35%, בדומה לשיעור נותני האמון במוסדות (כ־30%). האם זהו מקרה, או שקיים קשר עמוק בין העדפות צפייה לעמדות כלפי מוסדות המדינה?

התקשורת, המכונה "הרשות הרביעית", אמורה לפקח על שלוש רשויות השלטון - המחוקקת, המבצעת והשופטת. בעידן של משבר אמון במוסדות אלה, תפקיד הפיקוח של התקשורת חיוני מתמיד.

המתאם בין דפוסי הצפייה לאמון במוסדות אינו מקרי. ערוצים הנתפסים ביקורתיים כלפי הממסד מושכים קהל גדול יותר, בעוד הנתפסים כתומכים במערכת זוכים לפלח צופים קטן יותר. התאמה זו מצביעה על קשר הדוק בין עמדות פוליטיות להעדפות תקשורתיות.

התיאורטיקן מרשל מקלוהן טען ש"המדיום הוא המסר" - אופן העברת המידע משפיע על תוכנו ועל אופן קליטתו. בעוד עיתונות כתובה מאפשרת עיון מעמיק וביקורתי, הטלוויזיה כמדיום ויזואלי ומהיר יוצרת חוויית צפייה רגשית ומיידית.

השפעה זו מועצמת בעידן הדיגיטלי, כאשר מהדורות החדשות מתחרות על תשומת לב הצופים באמצעות כותרות דרמטיות וסיקור סנסציוני, המדגישים לרוב את הביקורת.

המתאם בין דפוסי צריכת מדיה לבין רמות האמון במוסדות המדינה מתעצם כאשר בוחנים את אתרי החדשות הדיגיטליים. בעידן שבו כ־42% מהציבור צורכים חדשות באמצעות אתרי אינטרנט, אותן "בועות מידע" שמאפיינות את צריכת הטלוויזיה משתקפות גם ברשת.

בעידן של "בועות מידע" התקשורת משרתת לא את הציבור כולו אלא את שסעיו, והשיח הציבורי המשותף הולך ונשחק. איך משקמים את מערכת היחסים הזאת?

אתרי חדשות כמו "הארץ" מושכים בעיקר מצביעי מרכז־שמאל, בעוד "מקור ראשון" מושך יותר בוחרי ימין. פלטפורמות דיגיטליות אחרות מנסות לחצות קווים פוליטיים, אך גם בהן ניתן לזהות קהלי יעד מובחנים.

מחקרים מראים תופעה מדאיגה של "בועת מידע חד־כיוונית": מצביעי הימין נחשפים לערוצי המיינסטרים, לצד ערוצים המזוהים עם הימין, בעוד מצביעי המרכז־שמאל כמעט אינם נחשפים לתקשורת הימנית.

האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מחריפים את התופעה, מזינים את המשתמש בתוכן התואם את דעותיו ומעמיקים את הקיטוב. בעידן של "בועות מידע" התקשורת משרתת לא את הציבור כולו אלא את שסעיו, והשיח הציבורי המשותף הולך ונשחק.

שאלת "הביצה והתרנגולת" מתבקשת: האם הציבור צופה בערוצים מסוימים בשל עמדותיו, או שהצפייה בערוצים אלה מעצבת אותן? ההתאמה המפתיעה בין התפלגות הצפייה להתפלגות האמון במוסדות מצביעה על יותר מאשר מתאם מקרי.

מדובר בתהליך של הזנה הדדית - צופים בוחרים ערוצים המשקפים את עמדותיהם, והערוצים בתורם מחזקים את הנרטיבים הקיימים אצל צופיהם, משמרים ומעמיקים את הפיצול בדעת הקהל.

האתגר העומד בפני החברה הישראלית טמון בפרדוקס: כיצד לשקם אמון במוסדות, כשרוב הציבור צופה בערוצים המבקרים את המערכת? ייתכן שהפתרון טמון בהבנה מחודשת של המושג "הרשות הרביעית".

התקשורת לא אמורה להיות רשות שלטונית, אלא גורם אזרחי המחזק את הדמוקרטיה - מתווכת בין אזרחים לשלטון ומסייעת לציבור להבין ולהשפיע, מבלי להעמיק את הפיצול והקיטוב הקיימים.

שאלת המפתח - האם התקשורת יוצרת דעת קהל או משקפת אותה - נותרת פתוחה, אך התשובה מורכבת. המציאות היא שהתקשורת והציבור מצויים במערכת מורכבת של יחסי גומלין. במקום לשאול מי משפיע על מי, עלינו לבחון כיצד לנצל את הקשר הזה לחיזוק מערכת יחסים בריאה יותר בין התקשורת, הציבור והממשל, שתוביל לשיקום האמון ולדמוקרטיה חזקה ואיתנה יותר.