דרושים כבאים

מבין שלל האירועים שהציפו את הלו"ז הלאומי שלנו בשבוע שעבר, שניים הצליחו ללכוד לרגע את תשומת הלב הציבורית ולספר לנו טוב יותר מכל דבר אחר על שריפות וכיבויין.

הראשון קרה בהרצאה שניתנה בבית ספר ירושלמי.

בית הספר הזמין לקראת יום הזיכרון את סיגל קראוניק, אלמנתו של רבש"ץ בארי אריק קראוניק ז"ל. אך באמצע דבריה, כשדיברה על אשמתם של העזתים, היא התבקשה שלא לסתור את המסרים הליברליים של בית הספר ו"לדלג ישר לסיפור האישי".

השני אירע בזמן נאומו של אמיר אוחנה בטקס יום הזיכרון ב"יד לבנים" בירושלים.

הוא ביקש לצטט בדבריו את אחד הנופלים, רס"ן דביר ציון רווח ז"ל, אך אברהם רווח, אביו של החייל, זעק עליו מהקהל שלא ידבר על הילד שלו כי "אתה לא ראוי לו".

אני מודה, כעסתי. בשני המקרים כעסתי.

כעסתי על העאלק־ליברלים שמעזים להשתיק אלמנה שהקריבה את היקר מכל, וצריכה להתיישר בהתאם לסולם ערכים מדומיין של נאורים־בעיני־עצמם; כעסתי על השר אוחנה שלא עשה את המעשה הבסיסי של להרים טלפון להורים השכולים ולקבל את ברכתם לשימוש בשמו של בנם במהלך טקס ביום הכי רגיש בשנה; ועל האב השכול לא כעסתי, כי איך אפשר, אבל רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה שרק אנשים שחושבים כמוהו יזכרו את הבן שלו.

אחר כך כעסתי על אתרי חדשות שחתכו את הסרטון של אוחנה והאב, שפרסמו אותו בלי להראות את החלק בסוף שבו האב מתרצה, וכעסתי על כל מי שעשה סיבוב על הסיפורים האלה כדי להשפריץ שמחה לאיד, ניכור וייאוש. ידעתי שככה בדיוק עיתונאים עלובים בונים את המוניטין שלהם - מפעילים ומלבים את הכעס שלנו - אבל מה לעשות, אין עשן בלי אש, ואין התלקחות של זעם ציבורי בלי מעשה מטופש וחסר רגישות בימים שגם ככה כולנו על הקצה.

עם כל הבטן המלאה הזו התייצבתי בפני מילואימניק הבית, שדווקא סירב להתרגש.

אולי זה המילואים בצפון הירוק, אולי זו השותפות היומיומית עם טובי בניה של הארץ הזאת, אולי סתם חוכמת חיים גדולה משלי, אבל השריפה לא דבקה בו.

"אני לא מוכן להמשיך לשחק את המשחק הזה, שכל צד רק מחפש את הרגע שבו הצד השני כושל בלשונו או עושה טעות קטנה, ואז חוגג עליה בראש חוצות. די, יש מספיק כשלים אמיתיים לכעוס עליהם. לאנשים מותר לטעות, צריך לתת להם הזדמנות לתקן ולא להפוך את זה למעגל קסמים של הטלת רפש".

מה אומר, מה אגיד.

מזל שגם ועד ההורים של בית הספר הירושלמי וגם אמיר אוחנה ואברהם רווח עשויים יותר מהחומר המילואימניקי, פחות מהחומר שלי. ועד ההורים מיהר לשלוח לקראוניק עוד באותו היום מכתב מתנצל והצעה לקחת חלק במפעל ההנצחה של בעלה; אוחנה מיהר ליישר את ההדורים עם רווח, שניגש יחד איתו להניח את הזר הממלכתי, ברגע שאף עין לא נותרה בו יבשה.

גם באקלים החם שלנו לא כל גפרור מוכרח להפוך לבערה שמכלה את הכל; דרוש מישהו חכם מספיק, ערני מספיק, שימנע אותה בזמן.

מביתי במודיעין הסתכלתי בענני העשן הסמיכים והרעים שכיסו את השמיים. הרגשנו את החום ואת הסירחון, סגרנו היטב את החלונות ותהינו אם צריך להיערך לפינוי.

לא יכולתי להתחמק מהאופן הפשטני, הקלישאתי, שבו כתבו את עצמם המשל והנמשל של חיינו: בכל הקשור לשריפות אמיתיות, הארץ הזו מלאה גיבורים שמוכנים ביום פקודה לרוץ אל האש, גם במחיר היקר ביותר. אך את שאר השריפות, אלו שממלאות את שמינו בעשן סמיך ומסריח, שגורמות לכל אחד להסתגר מאחורי דלת סגורה - אפשר למנוע.

וזה האיחול שלי לכולנו בתחילת שנתה ה־78 של מדינתנו: אוויר נקי.