כבר יש הרבה "אביחי" שנולדו ללא אבא

אני זוכר את התקופה הזו. הייתי חריג. אמנם הכרתי עוד כמה "אביחי" שנולדו אחרי שאבא שלהם נרצח, אבל זה עדיין היה די נדיר. אבא שלי, אפי איובי הי"ד, היה חקלאי ונהגו האישי של הרב דרוקמן זצ"ל. אבא ואמא הקימו את כפר דרום שברצועת עזה, ליד גוש קטיף.

אבא נרצח בחשוון תשנ"ד, נובמבר 1993, ואני נולדתי חמישה חודשים אחר כך. אחד הדברים הגדולים שהיו לי בילדות הוא הוודאות.

אמא הקפידה להגיד לנו את האמת ולשקף את המציאות, כי ודאות עוזרת להתמודד ולבחור בחיים. כן - אבא נרצח. לא - אבא לא כאן. כן - אנחנו בסדר. לא - אנחנו לא שוקעים.

עטפה לי את הלב התחושה שאבא לא סתם מת, יש איזושהי נקודת גבורה שבשבילה יש על מה למות, כי אתה סוחב חצי מדינה על הגב ומראה לה את הדרך. דרך שהתחילה לפני עשרות ומאות שנים, דרך שתמיד נרצחו בה יהודים רק כי הם יהודים, אבל הפעם זה שונה - יש לנו מדינה וצבא, הפעם אנחנו כמעט מגיעים.

בגיל 16 התחלתי מנהג: בכל פעם ששמעתי על נרצח שאלמנתו בהיריון, הייתי נוסע לשבעה. תופס טרמפים ומגיע לתת חיבוק. לא להגיד "וואלה, אפשר לחיות", אלא "בהצלחה בהמשך הדרך". כי יש דרך. הדרך אל מדינת יהודים גדולה וחזקה, מגדלור מבוצר שהקרין אור לגויים ודרך שבסופה מגיעים לעולם אוטופי, אפילו גאולה.

בשנות ה־90 כל ילד שמע את הקלישאה הזאת, ובשנים האחרונות היא התנפצה וגילינו שיש עוד דרך לעשות. שאנחנו מוכרחים צבא חזק שירים אותנו גבוה מעל לכל אויבינו. אך לא רק הקלישאה השתנתה, ולא רק המציאות.

אבל מתחילת המלחמה? אני כבר לא חריג. יש הרבה ילדים כמוני, "אביחי" כאלה - בנים ובנות שנולדו ללא אבא, שאפילו לא הצלחתי להגיע לשבעה ולתת למשפחתם חיבוק של הזדהות להמשך הדרך.

הדרך אל הגאולה, שהפעם נראה כי היא תלויה בהחלטה משותפת, ולא רק בהבטחת שמיים. האם מה שמחכה בקצה הדרך זו מדינת יהודים אוטופית שתביא אור, או שחלילה כשכמעט נגיע ליעד, נבחר להאריך את המסע?

כשמסתכלים על מאות שנות דרך ארוכה ומייגעת שהעם היהודי עבר, נראה שהדרך תמיד הוכתבה לנו. היינו עם גולה, נרדף, שעובר תלאות כי מישהו אחר החליט. חסרי יכולת לשלוט בגורלנו, עד שגם הסיכוי לשרוד, ובטח להקים מדינה, נראה לא סביר וניסי. אך הפעם זה שונה. למרות האויבים, מאז קמה מדינת ישראל - ההחלטה בידינו.

באחד הלילות החמים של ילדותי, התרחש אירוע ירי בגוש קטיף. בכירי הפיקוד הגיעו ליישוב שלנו. גרנו מול המזכירות, ובזמן שהקצינים שהו בדיון, יצאנו, הילדים, להביט בחיילים הנערצים עמוסי הציוד, בתקווה שמשהו מאבק הכוכבים שהתעופף סביבם ידבק גם בנו.

באלבום הילדות שלי בולטת תמונה מאותו הערב. חייל גיבור מניף אותי אל על, ילד קטן ונרגש לבוש פיג'מה. אני זוכר את המילים שלו, נהג חפ"ק חזק ויפה בלורית: "עד שתגדל, כבר לא יהיה צבא".

בשנות ה־90 כל ילד שמע את הקלישאה הזאת, ובשנים האחרונות היא התנפצה וגילינו שיש עוד דרך לעשות. שאנחנו מוכרחים צבא חזק שירים אותנו גבוה מעל לכל אויבינו. אך לא רק הקלישאה השתנתה, ולא רק המציאות.

גם הדרך המשותפת התפתלה עד שאפילו בהירות עתידנו המשותף נתונה לוויכוח. ויכוח שהגיע לכל צומת ונכנס אפילו ליום הזיכרון. אם כבר הגענו למצב הזה - לפחות נצא ממנו עם תשובה גדולה וודאית.

בואו נתווכח, אך נציב כותרת שתפתח כל דיון. מטרה הרת גורל. בואו נגדיר שמטרת הוויכוח היא החזרת הוודאות לעתיד יהודי משותף. ודאות שתהיה צוהר לעתיד פנימי טוב, שבו נוכל לחיות יחד במדינת ישראל.

ודאות שתבהיר לנו שיש על מה להילחם. ודאות כמו שהיתה לי כשהייתי ילד וכיוונה אותי לחיים וליצירה - ולא לשקיעה. ודאות שתהיה תשובה לכל הורה שכול ופצוע מלחמה. ודאות שתעטוף כל לב של ילד שנולד אחרי שאביו נרצח, תחבק ותבהיר - הדרך ארוכה ומפותלת, אך תוביל ליעד משותף, למגדלור קורן אור טוב, למדינת יהודים מלאה בגווניה של כל הקשת הישראלית. יחד נוודא שאנו והיא ראויים למחיר היקר ששילמנו למענה. וכמעט אנו מגיעים.