שכול במדינה שכולה

שכול הוא לא תווית שאדם בוחר לעצמו. אבל במדינה שלנו זו לא תופעה נדירה, אלא מציאות שמתחילה ברגע אחד, בדפיקה המפורסמת בדלת, שממנה החיים משתנים לעד. שכול הוא לא רק אובדן - הוא דרך חיים חדשה, שמתחילה מתוך שבר. זה לקום בכל בוקר עם כאב שאי אפשר להסביר, ללמוד לחיות לצידו, לפתח שריון רגשי, "אינטליגנציה שכולית". כזו שלא נרכשת, אלא נכפית.

ביום הזיכרון, פעם בשנה, הלב נפתח לרגע. את מזמינה את כל עם ישראל להיכנס, להציץ, לגעת. ובסוף היום, כשהבורקסים מתייבשים וכולם הולכים הביתה, את נשארת שם, שכולה, לבד.

7 באוקטובר שינה את מעמד השכול בישראל. הפכנו למדינה שכולה. הכאב קולקטיבי, מקיף, שוטף את השיח הציבורי, את המרחב הפרטי, מרסק את הלב של כולנו. ובתוך ההזדהות הזו משהו אובד. המשפחות השכולות כמו נבלעות בתוך השכול הלאומי, ונדמה שהכאב הפרטי מאבד לגיטימציה. שהשכול שלך כבר לא רק שלך, הוא של כולם. את לא רק "אחות של", "בת של" - את סמל. סמל לגבורה, להתמודדות, לחיים בתוך כאב. ולסמל אין מרחב להתפרק, לבכות, לעצור.

אירוח של עם שלם בתוך השכול הוא מנחם, מקרב ומחמם, אך גם מתיש. את הופכת לדמות ציבורית, מושא להשראה, נציגה של "חוסן", של "התמודדות". ובלילה, כשכולם הולכים, הכאב נשאר. לקולקטיב יש מחיר. בהתחלה תחושת שותפות, העם איתך, כולם מדברים על זה. אבל הזמן עובר - והעם ממשיך הלאה.

השיחה הלאומית לא פינתה מקום לתהליך האישי, ולעיתים נדמה שאין זמן לעצור ולכאוב באמת, ושהחיים לכאורה ממשיכים. אבל השמחה מתעמעמת, וכל התרגשות נעצרת לפני שהיא מתחילה. את חיה בתוך מסך אפור שמכסה על היכולת הרגשית שלך. מתפקדת בלי תחושת טעם ופשר.

כשמדינה שלמה מרגישה שכולה, האדם חסר את השקט הנדרש כדי לבנות את עצמו מחדש. אין לו הזדמנות לפתח את האני החדש שלו, את הכלים להתמודד, את אותה "אינטליגנציה שכולית" שמאפשרת לחיות באמת. הכאב הלאומי הזה מחבר, מאחד, מעניק משמעות. אבל כשכולנו שכולים - מי יקשיב לשכול האישי?

אנחנו זקוקים למקום שמכיר בשכול כמשהו אישי, אינטימי, משתנה. מרחב שמאפשר לעצור, להתפרק, להבין, לפני שחוזרים לתפקד. מרחב שלא דורש מאיתנו לייצג או להנהיג, אלא פשוט להיות מי שאנחנו, על האובדן שלנו, על ההתמודדות שלנו, אם היא קיימת ואם לאו.

דווקא עכשיו, כשהשכול נוגע בכל כך הרבה בתים, חובה עלינו לא לשכוח את אלה שחיים אותו בכל רגע. הם לא צריכים רק טקס - הם צריכים שקט. הם צריכים מדינה שלא רק זוכרת, אלא גם מאפשרת.

אני, לאחר ליווי של שנים, הצלחתי לפתח את הכלים להתמודד, אבל יש רבים ורבות שרק עכשיו מתחילים את הדרך. והם זקוקים לכולנו כדי שיוכלו למצוא בתוכם את הכוחות לחיות עם השכול, להצליח להכיר אותו, להבין ששכול הוא לא רק כאב, חרדה וטראומה, אלא גם געגוע וזיכרון וקשר ואהבה גדולה למי שהלכו ולא חזרו.