אך נזכור את כולם?

אמרתי לה שהשוק מוצף ספרים, סיורים, סרטונים, אפילו סטיקרים • כל כך הרבה איבדנו, אין קשב להתמקד בבן אדם אחד • "אבל הוא היה מיוחד", ענתה האם השכולה

היכל הזיכרון בהר הרצל, צילום: נעם ריבקין פנטון

"אני רוצה לעשות פרויקט הנצחה", אמרה לי בקול חלוש, בטלפון, האם השכולה. "שיכירו אותו, שיידעו מי הוא היה".

ניסיתי בעדינות אבל בנחישות לשכנע אותה שלא כדאי. אמרתי לה שהשוק מוצף ספרים, סיורים, סרטונים, אפילו סטיקרים. הסברתי לה שכשמוסדות חינוך, גדודים או מוסדות ממשלתיים רוצים להשתתף במפעל הנצחה, הם ישתתפו במשהו שמנציח כמה שיותר נופלים. כל כך הרבה אנשים איבדנו, שאין קשב להתמקד בבן אדם אחד. "כן", אמרה לי האם בהחלטיות. "אבל הוא היה מיוחד".

השיחה איתה זרקה אותי מייד למוצאי השבת ההיא.

בחדשות הודיעו על 50 נרצחים, ואז על 60, ואז על 70. אני, שכמו כל בני דורי עברתי את הסטאז' שלי בטרור בשנות האינתיפאדה, ניסיתי להיאחז במספר הכי גבוה שהכרתי עד אז. מארס 2002 נפתח בפיגוע בירושלים שנרצחו בו 11 אנשים, רובם ילדים קטנים, והסתיים בפיגוע המחריד במלון פארק בליל הסדר. 135 נרצחים איבדנו במה שכונה "מארס השחור", שבסופו יצא צה"ל למבצע חומת מגן. לעולם לא אשכח את אבי המילואימניק עולה על מדים ועוזב אותנו בחול המועד. אז, באותו מוצאי שבת, כשהסיפורים מהקיבוצים, מהבסיסים, משדרות, מאופקים וממסיבת הנובה זרמו והיממו אותי, ניסיתי לנחם את עצמי, "זה עדיין פחות ממארס  השחור. עברנו דברים גרועים יותר, יהיה בסדר".

אבל מהר מאוד, כידוע, המספר 135 הפך למשאלת לב. הקריינים הודיעו על 200, אחר כך על 400, וערוצי הטלגרם הדליפו שמדובר בהרבה יותר. מאז, אנחנו רק מנסים לקלוט את גודל הזוועה. איך אפשר בכלל לזכור, להזכיר ולהנציח 1,200 חללים - משפחות שלמות, זקנים, ילדים, צעירים, חיילים, עובדים זרים? איך אפשר להבין מה קרה בצומת אחד של יישוב אחד במשך שעות ארוכות - מי נפל שם ומי נחטף משם ומי לחם שם והמשיך ליישובים הבאים?

מאז 7 באוקטובר אנחנו כל הזמן מנסים להפנים את הגודל. את גודל האובדן, את גודל ההרס, את גודל המאמץ שנצטרך לשיקום. מי יכול לתפוס מה זה לאבד כ־500 חיילים במלחמה אחת? מי יכול להתחיל לספר את כל סיפורי הגבורה, היופי, החברות והכאב?

בחול המועד טיילנו עם הילדים בגליל. השבילים המו מטיילים, כמעט לא היה אפשר לזכור שלפני רגע האזור כולו היה תחת איום טילים יומיומי, ופתאום - אנדרטה. אבן משחירה עם שם שלא הכרתי, נפל בלבנון ב־1999. דווקא הרגע הקטן הזה טלטל אותי. אנחנו כל כך עסוקים בלספור את מתינו שלנו, בלהכיר את שמותיהם, בלזכור את כולם, ששכחנו לרגע מכל האחרים.

ואל תוך ההמוניות הזו, אל תוך ים המוות והפנים והשמות, אמא אחת מתעקשת: הוא היה מיוחד. אמא אחת מזכירה שאין המון, ואין ים, ואין גודל. ש־1,200 הרוגים הם אחד ועוד אחד ועוד אחד, שורה ארוכה־ארוכה. מתעקשת על כך שמאות החיילים שנפלו הם לא פוסטר ענק עם ריבועים קטנים של גברים יפים מחייכים; הם אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.

הימים הלאומיים השנה מחלקים אותנו, יותר מכל שנה אחרת, לשניים: אלו שזקוקים לדבר, ואלו שצריכים לשמוע.

השנה, דווקא בגלל הנתונים הבלתי נתפסים של אובדן ושכול מסביבנו, יש לנו חובה קדושה לנסות לתת מקום לפרטים. ללכת לשמוע משפחה, ללכת לשבת על קבר, להשתתף בערב זיכרון של אדם אחד. לזכור שאומנם המוות אחיד לכולם, אבל שכל אחד מאיתנו - וכל אחד מהם - הוא מופע חד־פעמי. לתת כבוד, אהבה וזכר לאותו מופע, ולא לתת לו להיבלע במספרים המבהילים.

משפחות שכולות, חברים ואוהבים רוצים כל כך לספר לנו מה איבדנו.

רוצים שנדע מה היה יכול לצאת מהאנשים שהפכו למגש הכסף.

לנו יש חובה וזכות להאזין, להכיר ולהבין: כן, הוא היה מיוחד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר