את רוב דעותיהם של תומכי עסקת הכניעה לחמאס אני קוראת בעיניים פעורות.

העובדה שחמאס חזר לשולחן המשא ומתן רק אחרי חידוש הלחימה, והעובדה שההתנגדות הפנים־עזתית לחמאס משמיעה את קולה יותר ויותר מספיקות לי כדי להשתכנע שלחץ צבאי אגרסיבי הוא הדרך היחידה להכריח את חמאס לשחרר את החטופים. גם העסקאות הקודמות היו תוצאה ישירה של הפעילות הצבאית, שהרי המשוואה די פשוטה - אם אין לך מה לתת (כמו הפסקת אש, הכנסת סיוע, נסיגה מצירי שליטה), אין לך גם שום דרך לקבל.

אבל כל זה לא מעניין.

למעשה, מאז 7 באוקטובר הדבר האחרון שמעניין הוא להיות הצד הצודק בוויכוח ציבורי, ולהוכיח לעצמך ללא הרף עד כמה הצדק שלך הוא ללא עוררין. מה שהרבה יותר מעניין, מאתגר וחשוב הוא להיכנס לנעליו של הצד השני, להתחקות אחר ההיגיון שלו ולשאול את עצמך שאלה פשוטה: האם, מנקודת המבט שלהם, אפשר לספר סיפור לא פחות קוהרנטי משלי? האם, בהנחה שעמדות היסוד שלהם לגבי חמאס, מדינת ישראל והחטופים דומות לשלי, אני יכולה לראות בעמדה שלהם היגיון וצדק?

אז הנה: אם יאיר לפיד, יאיר גולן או אפילו בני גנץ היו בתפקיד ראש הממשלה והחטופים היו ברובם מתנחלים מיהודה ושומרון, הייתי גם אני חסרת אמון לחלוטין.

לא היה לי ספק שהממשלה לא להוטה לבצע עסקה כי מה אכפת לה שכמה עשרות מתנחלים ימותו בשבי. הייתי חושדת שהם אפילו רוצים לעשות שריר כלפי האזרחים שכל כך מתנגדים להם פוליטית, ושעל גביהם של השכנים והחברים שלי הם קורצים לבייס, באצטלה של "שמירה על ביטחון" ו"השמדת חמאס".

החשד הזה לא חדש: השמאל האשים את בגין שסיכן את טייסי צה"ל בהפצצת הכור בעיראק לצרכים פוליטיים, והימין לא ישכח לרבין את הזלזול במה שכונה "קורבנות השלום" בימי אוסלו המרירים.

כבר עשורים שהמיעוט הפוליטי חש באימה שההנהגה נכונה להפקיר אותו לטובת מימוש ערכיה העקומים.

אבל לפיד וגולן וגנץ לא ראשי הממשלה. תומכי העסקה מציגים את נתניהו כ"מפקיר החטופים", אבל מכל מה שאנחנו יודעים על האיש אין לי ספק שהוא רואה את גורלם של החטופים כקשור בצורה עמוקה לדמות הציבורית שעליה הוא עמל כמעט 40 שנה.

מי שהאזין לנאומיו של נתניהו לאורך השנים, צפה בראיונותיו וקרא את ספרו האוטוביוגרפי (גילוי נאות: שערכתי), מזהה שנתניהו רואה את עצמו כממשיכם של שני אתוסים: אתוס השמירה על ביטחון ישראל, על "החיים עצמם", כפי שקרא לזה פעם, והאתוס המשפחתי־לאומי של יוני נתניהו - הגיבור שנהרג במבצע המיתולוגי לשחרור חטופים.

7 באוקטובר ומשבר החטופים המתמשך הם פגיעה אנושה בכל מה שנתניהו היה רוצה שנחשוב עליו, ולא במקרה הוא מקפיד להכניס את עצמו לפריים עם כל חזרה של חטוף.

אין לי ספק שעם כל הביקורת על הדרך שבה נתניהו מנהל את המלחמה, ויש כזו, תמונת הניצחון שלו כוללת את כל החטופים שבים אלינו בריאים ושלמים, אבל זה כמעט לא משנה. משבר החטופים (שיחזרו מהר בריאים ושלמים, אמן) מקפל בתוכו את משבר האמון העמוק, התהומי, שעומד בין הגושים הפוליטיים בישראל היום. הוא משקף את חוסר האמון המוחלט בהנהגה הפוליטית, ואת התחושה העמוקה והמערערת שכשהצד השני אוחז בשלטון הוא עושה זאת בנמיכות קומה, באינטרסנטיות, תוך נכונות להפקיר לחלוטין את היריבים הפוליטיים ואת העתיד המשותף.

במדינה דמוקרטית תמיד יהיה קשר חזק יותר בין הממשלה הנבחרת לבין הבייס שלה, אבל במדינה שבה נדרשת התגייסות מקיר לקיר כדי להתמודד עם אויב משותף, אחד מתפקידיה הגדולים של הממשלה הוא להבהיר מעבר לכל ספק - במעשים, לא במילים - שבחיי אדם אין ימין ושמאל.