כך איבדנו את סוריה

אחמד א־שרע, הג'יהאדיסט בדימוס, מנסה לבסס את מעמדו כנשיא סוריה - תואר שבו הכתיר את עצמו לאחר שתפס את השלטון. העולם הערבי תומך בו, בתקווה שישלים את ניתוקה של סוריה מאיראן וישיב אותה לחיק העולם הערבי.

ישראל משוכנעת שלפנינו ג'יהאדיסט שעטה על עצמו עור כבש, ומשום כך מגבירה את פעילותה הצבאית בסוריה - עוד הצהרות לוחמניות, שטחים שצה"ל תופס ותקיפות מהאוויר. אבל דומה שהשאלה מי ישלוט בסוריה כבר הוכרעה במקום אחר: בבית הלבן, אצל מנהיג העולם דונלד טראמפ.

הדבר קרה דווקא במהלך פגישה שקיים הנשיא האמריקני עם רה"מ בנימין נתניהו. נתניהו בא להתלונן בפני טראמפ על מעורבותה הגוברת של טורקיה בסוריה, ולכך הגיב טראמפ במשפט המחץ: "יש לי יחסים מצוינים עם ארדואן. אני אוהב אותו מאוד, והוא אותי. לכן אמרתי לביבי: אם יש לך בעיות עם טורקיה, אני יכול לעזור לך לפתור אותן - אבל רק אם תהיו הגיוניים". זו היתה רק הפתיחה להכרזה נוספת של הנשיא האמריקני, שלפיה "סוריה היא של ארדואן". הרי הנשיא הטורקי הצליח להשתלט על סוריה, מה שאף מנהיג לא הצליח לעשות כבר 2,000 שנה.

סוריה לא באמת מעניינת את טראמפ. הוא רואה בה "מקום של מוות ושל חול וסכסוכים שבטיים שלארה"ב אין בהם עניין". לכן הוא מינה את ארדואן כקבלן ביצוע בכל האמור באינטרסים האמריקניים בסוריה. עליו לוודא שמדינה זו תהיה נקייה מטרור, ובעיקר שדאעש לא יקום בה לתחייה ושהאיראנים לא ישובו אליה. כל השאר הוא הערות שוליים - שאלת המיעוט הכורדי במדינה, וגם חששותיה של ישראל מפני מעורבותה של טורקיה בסוריה, חששות שלא מטרידים את טראמפ.

"המינוי" של ארדואן בידי טראמפ ל"שליטה של סוריה" הוא הזדמנות טובה עבור ישראל לחשב מסלול מחדש, ולבחון ולתקן את מדיניותה בסוריה בעקבות נפילת משטרו של בשאר אל־אסד - מדיניות שלא הביאה לה ביטחון, אלא שיקעה אותה בסבך של בעיות חדשות, שחלקן הגדול הוא מעשה ידינו.

הטראומה שבה מצויה ישראל מאז 7 באוקטובר התחלפה בתחושה של עוצמה שאנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, בעקבות הישגינו במלחמה, ואלו הובילו אותנו למדיניות תקיפה ואף לוחמנית בסוריה: כיבוש שטחים בתוך סוריה - שלא מוסיפים ביטחון, אלא רק גוררים חיכוך עם האוכלוסייה המקומית; הצהרות מיותרות וריקות בדבר הפיכת דרום סוריה לאזור מפורז, שבו לא נתיר הימצאות של כוחות חמושים; או הצהרות בדבר נכונותנו לסייע לדרוזים במדינה זו, אף שהם כלל לא רוצים בעזרתנו. בשבועות האחרונים, נוספו לכל זה תקיפות אוויריות על כל בסיס או אתר שהסורים מתכוונים למסור לידי טורקיה, כדי שתפרוס בהם כוחות.

כך הולכת ישראל ושוקעת במעורבות צבאית בסוריה, שעלולה לדרדר אותנו לחיכוך, ואף לעימות, עם האוכלוסייה המקומית ועם המשטר בדמשק, ואף עם הטורקים. ובינתיים הפכנו לסוגיה מרכזית על סדר היום הסורי, וקיבענו לעצמנו דימוי של אויב תוקפני המבקש לערער את היציבות בסוריה ולהביא לקריסתה ולחלוקתה. זאת, אף שבתחילה רבים בסוריה ראו בישראל גורם חיובי, בזכות המכות שהנחתנו על איראן ועל חיזבאללה, שנואי נפשם.

סוריה לא באמת מעניינת את טראמפ. הוא רואה בה "מקום של מוות ושל חול וסכסוכים שבטיים שלארה"ב אין בהם עניין". לכן הוא מינה את ארדואן כקבלן ביצוע בכל האמור באינטרסים האמריקניים בסוריה

מוצדקים הם החששות הישראליים מפני מה שעלול להתחולל בסוריה, ועלינו לשמור על עיניים פקוחות. אבל בה־בעת, צריך לזכור שניסיון ישראלי למנוע מטורקיה, שיש לה תמיכה אמריקנית, להיאחז בסוריה - נידון לכישלון. על ישראל לנסות לפתוח ערוצי תקשורת עם דמשק, ובעיקר עם טורקיה, בתיווך של ארה"ב - וגם של אזרבייג'ן, מדינה ידידותית שנחלצה לסייע לנו - ולהגיע להבנות שאולי לא יענו על כל דרישותינו, אבל ימנעו חיכוך וגלישה לעימות שלא ישראל ולא טורקיה רוצות בו.