שקט בקופסה: העסקאות של טראמפ

ניצחונו של דונלד טראמפ במרוץ לנשיאות ארה"ב התקבל בקרב רבים בישראל, בייחוד בחוגי הימין, באושר גדול. התחושה היתה כי הממשל הרפובליקני בראשותו יושיע את ישראל מיד הקמים עליה: איראן, חיזבאללה, חמאס והחות'ים. אבל מי שהקשיב היטב לנאום הניצחון של טראמפ יכול היה לשמוע מסר חד וברור: "אני לא אתחיל מלחמות - אני אסיים אותן".

ואכן, זמן לא רב לאחר מכן הגיע ההישג הראשון של טראמפ. ב־26 בנובמבר 2024 הסכימו ישראל ולבנון על הפסקת אש. בינואר ובפברואר 2025 זכה הנשיא האמריקני להישג נוסף לאחר שישראל וחמאס הגיעו להסכמה על שחרור 30 חטופים. אולם הדרך להשבתם של כל החטופים עוד ארוכה, ובינתיים נראה שארה"ב מנסה לפתור את המשבר בדרכים עצמאיות (זוכרים את פרשיית אדם בוהלר?) ובעידוד ישיר של הצדדים והפעלת לחץ עליהם לסגור עסקה שפרטיה נסתרים ולא ברורים.

אבל מבין כלל העסקאות הנרקמות במזה"ת, העסקה שיהיו לה השלכות גורליות על כלל האזור ונמצאת כרגע במוקד היא זו עם איראן. עד כה טראמפ משמיע קולות מלחמה ומרכז כוחות בקרבת איראן, בבחינת "המקל" בשיחות עימה. "הגזר" שמציע הנשיא האמריקני הוא פיתוח הכלכלה האיראנית ויצירת שיתוף פעולה בין ארה"ב לאיראן. ומכיוון שהפוטנציאל הכלכלי סביב הסדר מדיני של סוגיית הגרעין הוא עצום, סגירת עסקה היא אינטרס איראני חשוב לא פחות מאשר אינטרס אמריקני, במיוחד לנשיא שחושב כלכלה ומדבר ביזנס.

מה שטראמפ כנראה עדיין לא מבין הוא שהמטרה של איראן היא למשוך זמן ולהגיע להסדרה שתהיה הכי נוחה עבורה. במצב הנוכחי השיחות עם האמריקנים מהוות עבור טהרן הישג ומשרתות את האינטרסים שלה

אבל מה שטראמפ כנראה עדיין לא מבין הוא שהמטרה של איראן היא למשוך זמן ולהגיע להסדרה שתהיה הכי נוחה עבורה. במצב הנוכחי השיחות עם האמריקנים מהוות עבור טהרן הישג ומשרתות את האינטרס שלה בשתי נקודות עיקריות: האחת, כל עוד מתנהלים המגעים בין הצדדים לאמריקנים אין שום סיבה לפתוח במהלך צבאי. למען האמת, בכל פעם שארה"ב תשמיע איום, כך טהרן תהיה מוכנה להגמיש את עמדתה בצעד מדוד נוסף, כביכול כדי להציג נכונות לפתיחות בשיחות, אבל בפועל מתוך רצון לקנות עוד זמן. הדוגמה הטובה ביותר היא הסירוב הראשוני לקיים שיחות מול האמריקנים, ובוודאי שלא שיחות ישירות, אבל לאחר השריר שהפעילה ארה"ב בשבועיים האחרונים איראן "התקפלה" ופתחה בשיחות שהיה ברור כי היא רוצה בהן מלכתחילה.   

הנקודה השנייה היא שהמו"מ האיראני־אמריקני קונה לאיראן שקט מבית, ומשדר כלפי העם מאמץ של המשטר לעשות צעדים (חיצוניים ופנימיים) בוני אמון לטובת הסרת הסנקציות ושיפור המצב הכלכלי במדינה. כל זאת מבלי שהמשטר האיראני יצטרך לוותר על אינטרסים ביטחוניים קיומיים, היינו התפרקות מוחלטת מתוכנית הגרעין.

זוהי למעשה הנקודה הקריטית ביותר במגעים. עבור הרפובליקה האסאלמית תוכנית הגרעין היא הערובה הממשית והחשובה ביותר לביטחונה.

לכן, הציפייה לחזרה על "המודל הלובי", כלומר התפרקות מרצון, היא כמעט בלתי אפשרית. אדרבה, גורלו של מועמר קדאפי משמש עבור האייתוללות תמרור אזהרה מדוע לא כדאי להתפשר ולוותר על נשק אסטרטגי. הנה קדאפי הסכים ב־2003 להתפרק מארסנל הנשק להשמדה המונית שהחזיק, בתקווה לזכות בתמיכה מאירופה ומארה"ב, אבל ב־2011 ראה איך המערב מתערב צבאית ומסייע למורדים להפיל את משטרו מבלי שיהיה לו מנוף לחץ עליו. אם כן, לעלי חמינאי, המנהיג העליון, ולמסעוד פזשכיאן, נשיא איראן, אין שום כוונה לחזור על הטעות של קאדפי רק כדי למצוא את עצמם בעוד כמה שנים מסתתרים בתעלות ביוב מפחד שיוצאו להורג.

שלושה חודשים אל תוך כהונתו השנייה של טראמפ נראה שלמעט הלחימה עם החות'ים, שלא מובילה להישגים גדולים, הנשיא האמריקני עושה הכל כדי לסגור עסקאות למען השגת שקט. על ההשלכות של העסקאות הללו אף אחד לא מדבר. במיוחד לאור העובדה שזוהי הקדנציה האחרונה של טראמפ בבית הלבן, כך שאחרי ארבע שנים המציאות במזה"ת יכולה להשתנות שוב מקצה לקצה.