עצירת הסיוע ההומניטרי לעזה העירה את ארגוני הסיוע וזכויות האדם. הם מונים את הזמן שנותר עד שלדבריהם יתרחש ברצועה אסון הומניטרי שטרם נראה כמותו, מתריעים על כך שישראל מרעיבה את האוכלוסייה כאמצעי ענישה קולקטיבי או כנשק במלחמה, וכרגיל - מאשימים את ישראל בפשעים נגד האנושות.
דברים אלה הזכירו לי מאמר שכתב סבי ע"ה, ישראל אלדד. זהו אחד מעשרות המאמרים שכתב על החג האהוב עליו בשנה, חג הפסח. אני זוכרת אותו בחג הזה יושב בראש השולחן, כולו אור. זה היה החג שלו, לוחם חירות בעומק נפשו. מאמר זה פורסם לפני 42 שנה ב"ידיעות אחרונות". הוא עוסק במדרש מפורסם שעוות במרוצת הדורות והמודרניזם. במסכת מגילה אומר רבי יוחנן: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!"
וכך כותב סבי: "הוי, מה מרבים כל 'מלאכי השרת' שלנו (את מי הם משרתים?) להשתמש במדרש חז"ל זה כדי להשתתף בצערם של כל אויבי ישראל, כדי להצביע על ההומניזם של היהדות, ובעיקר כדי לנגח אותנו, את השמחים - ממש וללא צביעות - על תבוסת אויבינו. ואין הם שמים אל ליבם כלל, כל הפסבדו־הומניסטים הללו, שבמדרש זה אין הקב"ה גוער במשה ובבני ישראל, השרים ויוצאים במחולות - כי אם במלאכים, מלאכי עליון".
סבי, כהרגלו, מפוגג את הערפל. לעיתים הנפש האנושית שלנו נקרעת בין הרצון לשמוח בנפול אויבינו לבין החמלה שאנו מרגישים כלפי כל הברואים. אנחנו באמת מצטערים על חפים מפשע שנקלעים למציאות האיומה הזו, וקל לנו להתבלבל.
סבי טוען שבאמת אין למלאכים צידוק לשמוח, כי הם לא אלו ששועבדו בידי מצרים. הוא מניח שגם ליבו של בורא עולם כאב כשראה איך התעוות צלם אלוהים בלב ברואיו, ולכן נאלץ להשמידם. "לפעמים, כבהפיכת סדום, אף להשמיד עיר על יושביה, לרבות נשים וטף שלא חטאו. הוא, שרחמיו על כל מעשיו - ומתוך רחמים על מעשיו - חייב להתאכזר לרשעים, להרוס קיני רשע".
במאמרו עוסק סבי גם בפסוק נוסף שהוצא מהקשרו ומהגיונו המקורי: "בנפול אויבך אל תשמח". אנו, שאיננו מלאכים, ואחרי שעוננו במצרים ובאושוויץ ובבארי ובכפר עזה - אנו שמחים בנפול אויבינו. אנו מוחאים כפיים בחיסול נסראללה וסינוואר. אנחנו מריעים כשהביפרים מתפוצצים בלבנון. למה? כי אנחנו אנשים שפויים ותאבי חיים. כי הפסוק מדבר על אחת מן השתיים: או על אויב מבית, כמו ניצחון של צד אחד בבחירות ומפלת האחר, ואפילו ניצחון של קבוצת כדורגל אחת על יריבתה - או על יחסים אישיים, ולא לאומיים. כך או כך, הבקשה לא לשמוח היא נוצרית במהותה, ומנוגדת לנפש האדם, לחיים עצמם.
אעז ואומר - זוהי גישה מסוכנת. ההזדהות עם האויב מונעת מאיתנו לעשות את ההבדל ההכרחי, הקיומי, בין טוב לרע. היה נדמה לי שההגדרות האלו קועקעו על בשרנו לעד בשמחת תורה תשפ"ד, אבל מתברר שהשחור והלבן החיוניים האלה נמסו ברבות הימים לאפור מעורפל, מבלבל.
אבל כפי שלמדנו בכל שנות קיומנו כאן, וביתר שאת ב־7 באוקטובר: כל חיכוך, כל קרבה לעם זה שצמא לדם יהודי - סופו מוות, המוות שלנו. ולכן ההפרדה המוחלטת בינינו, כפי שמציע טראמפ, היא הכרחית, גם לשלמות גופנו וגם לנפשנו הרכה, שלא רוצה להרע לחפים מפשע גם אם הם הצדיקים היחידים בסדום.
סבי חותם: "אנו רוצים לראות את תבוסת אויבינו, ואנו שרנו עם משה, ועוד נשוב לשיר - ברוממות נפש יהודית מאוד, ועל כן גם אנושית מאוד - את שירת כל הימים אשר ייבקעו בפנינו. גם את שירת כל הלילות נשיר, אשר מחשכתם יצאנו, ונצא לאור גדול ומלא, כמלוא כוסות דמנו עד כה, כמלוא כוסו של אליהו המנחם, מבשר הגאולה מכאן ואילך".
חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו