תנו לחופש הביטוי לעלות

טראמפ חזר לבית הלבן, והעולם משתנה. שינויי ממשל בארה"ב תמיד היו משמעותיים בעולם, אך הפעם הממשל החדש מביא איתו גם רעידות אדמה תרבותיות ומוסדיות.

פעם צנזורה נראתה לי ארכיאולוגיה. ברוסיה הקומוניסטית השתיקו את כל הדעות וניתבו את הפרופגנדה הממשלתית לעיתון אחד, "פראבדה" (בעברית: "אמת"). בישראל של מפא"י התבטאה הצנזורה לא רק ברדיו אחד ובערוץ טלוויזיה אחד - בשם הממלכתיות המזויפת הטילו קיצוב נייר ומנעו נייר ממי שלא חשב כמותם. המחשבה היתה שעיתון ימין אולי יכול להעביר מסרים בסתר ולכן מסוכן להסתמך על הצנזורה, אבל שליטה בנייר עצמו תבטיח שלמדינה הממלכתית יהיה מסר אחיד.

עם תחילת עידן האינטרנט בסוף שנות ה-90, צנזורה פוליטית נראתה בעיניי לא פחות ממטופשת: למי אכפת מ"הארץ" או מרשות השידור, מעיתונאי אג'נדה ומסתימת פיות אפורה? הציבור יבחר בין אתרי אינטרנט שונים ויחליט. במובן מסוים צדקנו, בשנים 2008-2006 הרגשנו בעידן חדש של חופש ביטוי. פייסבוק וטוויטר נכנסו לחיינו, אחריהן הגיעו גם פודקאסטים, אתרים עצמאיים וסרטונים. הימין האמין שאם פייסבוק היתה מגיעה כמה שנים קודם, לא היתה התנתקות, וההנהגה החרדית ראתה בסמארטפונים איום קיומי על החברה החרדית.

גם בימין וגם בשמאל החלה להיווצר תחושה שהנה, כל המידע יהיה זמין לכולם כל הזמן וצריך להסתגל - הרי מי יצביע מרצ אם אנשים יכולים לקרוא על רוסיה, על סין או על צפון קוריאה, מי יישאר חרדי אם ייחשף לנפלאות המודרנה, ולמי תישאר ביקורת על ההתיישבות באיו"ש אם סוף־סוף נוכל להסביר את סלע קיומנו ולהתנחל בלבבות? היתה גם אופטימיות בחזית ההסברה: לא עוד ה"ניו יורק טיימס" ה"פרו־פלשתיני" ו-CNN, המאשימים את ישראל הגזענית בפיגועים נגדה. כולם יוכלו לפתוח פייסבוק, לראות ולקרוא את האמת.

תומכי חופש הביטוי לא יכלו לצפות את עליית הפוליטרוקים העממיים, הצנזורים מטעם עצמם המונעים מתחושת הסיפוק של סתימת הפיות

את הריאקציה הממסדית אפשר היה לצפות. חוקי צנזורה ובטיחות ניסו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם במרבית מדינות העולם, אך צנזורה ישירה לא עבדה. לכאורה חופש הביטוי ניצח, אך תומכי חופש הביטוי לא יכלו לצפות את עליית הפוליטרוקים העממיים, הצנזורים מטעם עצמם המונעים מתחושת הסיפוק של סתימת הפיות. בין שהם שורצי אולפנים ובין שצייצני מרתפים, התברר כי מאות אלפי אנשים קיבלו סיפוק עילאי מסתימת פה לאדם אחר, ובעשור וחצי האחרונים הם הצליחו לזחול על גחונם אל עמדות הכוח הפוליטיות, התקשורתיות והעסקיות. עבורם, לא היה צריך עוד לשחק על מגרש הרעיונות או, חלילה, לנצח - אפשר פשוט להחרים את הכדור.

חברות הרשתות החברתיות החלו להפעיל צנזורות פנימיות, פומביות וסודיות - החל מהסרת פרופילים, דרך הסרת תכנים ועד לדיכוי תפוצה. לפני שנים מעטות, כל מי שחיפש את שמי בפייסבוק קיבל אזהרה שאני קשור לתיאוריית קונספירציה אמריקנית מסוימת, שכמובן לא ידעתי כלל על קיומה, קל וחומר לא התייחסתי אליה אי פעם. פייסבוק וטוויטר העסיקו אלפי "סותמי פיות מקצועיים" עם השם האורווליאני "בודקי עובדות עצמאיים". כיסוח הדשא של שוק הדעות שיצרו אִפשר לחזור לעידן הצנזורה והשליטה במידע. סיפור שקרי מ־2016 על היות טראמפ סוכן רוסי "הונגש" לכל מצביע, אבל הסיפור האמיתי על הלפטופ של האנטר ביידן דוכא. האמת הפכה לשקר והשקר הפך לאמת והופץ. ראו הממשלים כי טוב והחלו להפעיל לחצים - בקנדה טרודו חסם חשבונות בנק של צייצנים שלא לרוחו, ובארה"ב אנשי ממשל לחצו על פייסבוק לחזק את ברגי הדיכוי כפי שהעיד צוקרברג.

רק עם קניית טוויטר על ידי מאסק ופיטורי "בודקי העובדות" החלה האמת לצאת החוצה, וחזרת טראמפ הפכה לתקווה של אנשי חופש הביטוי. שוק הדעות העולמי מתחיל להיות שוב הוגן, ויש סיכוי שהאמת תנצח בריונות. לפחות עד הסיבוב הבא.