נפתלי בנט הוא ללא ספק פוליטיקאי שבימים אלו מצוי במצוקה נפשית קשה ביותר. חבירתו לגוש המרכז־שמאל־רק־לא־ביבי טומנת בחובה אפשרות נוראית (מבחינתו) כי ייזכר לדיראון עולם בדברי הימים של הפוליטיקה הישראלית. חבירתו לממשלת לפיד, הכוללת את מרצ, העבודה וליברמן (שהפך מוקצה מחמת מיאוס בקרב רוב מצביעי הימין), פירושה איבוד חוליות מרכזיות של אמון הציבור באיש.
בנט חושש כי בבוא העת לבוא עימו חשבון, שמו יעורר אסוציאציות לפוליטיקאים ששמם נצרב בזיכרון הישראלי לדיראון עולם כנוכלים פוליטיים, דוגמת גולדפרב וגונן שגב. הוא חושש לא רק משום שבגד במצביעיו והפר הבטחה שלא יישב עם לפיד (תוך תמיכה פסיבית של "המשותפת"), אלא בעיקר משום שהוא, נציג של שישה מנדטים, יישב על כס ראש הממשלה, כלומר הוא ייתפס כמי שעלה לגדולה לא מכוח אישיותו וערכיו אלא מכוח ניצול הנסיבות הפוליטיות לטובתו.
כיוון שכך, בנט ראה לנכון להכשיר את הלבבות למהלך שעלול להיתפס כבלתי לגיטימי מבחינה ציבורית, באמצעות טפטוף רטוריקה של "אחדות" ו"ריפוי" במקום שכל־כולו פצע וחבורה. הנה מבחר "פנינים" מתוך נאומו לתקשורת מיום ראשון האחרון: "נקים ממשלת אחדות לאומית"; "לקחת אחריות", "יציבות ולא בחירות חמישיות", "ביחד נחלץ את המדינה", "ממשלת בעד: ממשלה שלא תהיה נגד אף מגזר".
הכשרת השרץ באמצעות רטוריקה של ריפוי ופיוס היא מעשה מוכר בפוליטיקה הישראלית, אלא שהאזרחים הנבונים חייבים לשאול את עצמם כמה שאלות: איך "ריפוי", לאחר שבנט הפר הבטחה ובגד באמון מצביעיו? איך "אחדות ויציבות", אם האפשרות היחידה להקים ממשלה תביא בהכרח לחיבורים הזויים, נוסח זאב אלקין עם מרב מיכאלי, מתן כהנא עם תמר זנדברג?
איך "אחדות" עם 61 מנדטים?! איך "ביחד" כאשר משמעות המהלך היא הדרה של כמחצית האזרחים? איך "מקבלים אחריות" שעה שמעשה בנט הוא שיא מחפיר של ניצול קונסטלציה פוליטית בשאיפה להפוך לראש ממשלה? איך "גילוי אחריות", כאשר בזמנו אותו בנט שיטה בציבור כשרכב על הפלטפורמה של מפלגת הציונות הדתית (השתמש וזרק), לא עבר את אחוז החסימה, והותיר את כולנו בפלונטר? כמו כן, אם ההסלמה המזרח־תיכונית תמשיך להדהד ולשלוח זרועות לאו"ם, איך אנו מתבשרים על אווירת חג ו"ממשלת בעד", כאשר שותף מרכזי בממשלה מצדד בהתערבות בית הדין הבינלאומי בהאג?
גישות מסוימות במדע המדינה גורסות כי שם המשחק בפוליטיקה הוא כוח ואופן השימוש בכוח; ערכים אינם אלא קלפי משחק בשירות המבנה הפוליטי הרצוי, האינטרסים והאגו. זוהי גישה מסוכנת, שאת מגבלותיה ניתן להוכיח בקלות (שום דבר בפוליטיקה לא מחזיק ללא ערכים משותפים, המתבררים כדבק אפקטיבי ביותר).
והנה בנט, האיש שדהר כל הדרך אל הפוליטיקה בשם ערכים - פטריוטיות לאומית, מורשת קרב, שליחות ואמונה בצדקת הדרך - בעצם מאשרר את הגישה הזו, ומחזיר לדיון את כללי המשחק המאוסים - כלנתריזם ואופורטוניזם.
דבריו של בנט, כמו גם נאום לפיד, הם רטוריקה של אחדות עם פרקטיקה של ריסוק והעמקת השסע בין חלקים מרכזיים בציבור. השיטה הזו הפכה נורמה מקובלת בפוליטיקה, אולם בנט הביא אותה לשיא מטורף של צביעות, מהלך שעשוי לשמש חומר מצוין למחזאים ולסופרים בסגנון ג'ורג' אורוול.
נראה כי בבוא העת, כשייערכו החשבונות הפוליטיים, נפתלי בנט יהיה חתום על מושג פוליטי חדש ושונה מהכלנתריזם המוכר - בנטיזם: אזרחי ישראל ישתמשו בו לציון אופורטוניזם פוליטי מגובה בדיבורים ריקים על עקרונות ועל ערכים גבוהים, שבמבחן התוצאה (סביר להניח) יצר את ההפך הגמור.
במוקדם או במאוחר נמצא עצמנו מול בחירות חמישיות, ובנט יימצא כמי שהפר עוד הבטחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו