בארבע השנים האחרונות הוטלו על מדינת ישראל סנקציות חסרות תקדים, הנוגעות לטווח רחב של פעילויות מול ישראל, ובהן מכירת אמצעי לחימה, סנקציות אקדמיות, סנקציות בעולם הפיננסי וסנקציות על פעילות מסחרית. כבר עכשיו צבר הסנקציות מתחיל להכביד על הכלכלה והמחקר. העתיד, בהיעדר שינוי מדיניות משמעותי, בעיקר ביו"ש, נראה מסוכן הרבה יותר.
כולם יודעים שארה"ב, מדינות באירופה ומדינות נוספות הטילו סנקציות על ישראלים ועל ישראל - אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה, היא מטרידה מאוד. לפני כמה ימים השלים JPPI הקמת מאגר של הסנקציות המוטלות על ישראל. נכון לתחילת אוקטובר רשומים בו 121 צעדים. 93 מהם בתוקף, ומטילות אותם 62 מדינות. התחום שבו נרשמו הכי הרבה צעדים הוא התחום הפיננסי, ואחריו נשק וביטחון, וסחר.
רוב הצעדים האלה חסרי תקדים. מעולם לא נאסר יבוא של תוצרת מיהודה ושומרון, ומעולם לא הוטלו סנקציות אישיות על שרים בממשלת ישראל. אבל המציאות השתנתה. כמה דוגמאות ממחישות: אירלנד ולוקסמבורג סירבו בזו אחר זו לסייע בהנפקת איגרות חוב של ישראל באיחוד האירופי. בריטניה, צרפת וקנדה הכריזו על סנקציות על חברות הפועלות ביהודה ושומרון, וצפויות להרחיב את הסנקציות גם לכלל הפעילות הכלכלית. זהו צעד שעלול לאיים גם על פעילות הבנקים שם. הולנד, בצעד חסר תקדים מצד בעלת ברית, אוסרת יבוא של מוצרים מיו"ש ומהגולן. על אלו נוספות סנקציות אקדמיות מחריפות והולכות, שמזיקות מאוד לחוקרים ולמחקר בישראל.
הסכנה החמורה ביותר היא בתחום הביטחוני. גם בתעשיית האמל"ח המפוארת שלנו אין כמעט מערכת מורכבת שמיוצרת רק מרכיבים ישראליים. סנקציות על מוצרים דו־שימושיים, שבבים למשל, יקשו מאוד ייצור מערכות נשק בישראל. הקריאה לעצמאות בייצור אמצעי הלחימה שלנו היא פנטזיה פופוליסטית.
מה מניע את הגל הזה? חלק מהסנקציות הוטלו בגלל המלחמה בעזה ובגלל פוליטיקה פנימית במדינות שהטילו אותן, אבל חלק ניכר קשור ישירות למדיניות הממשלה ביו"ש. בשנים האחרונות אושרו שם היקפי בנייה חסרי תקדים והוכשרו מאחזים רבים. המשמעות המעשית והמוצהרת על ידי השר הממונה היא סיפוח דה־פקטו של השטח.
במקביל, האכיפה נגד אלימות של יהודים קיצונים כלפי פלסטינים כמעט לא קיימת. ישראלים רבים רואים בכך בעיה של תושבי יו"ש בלבד - זו טעות. גם כשסנקציות מוטלות על אישים או על אזור, הן משפיעות על הכלכלה כולה. למשל, יבואן אירופאי שנדרש לברר מאיפה הגיע כל מוצר יעדיף לא לייבא מישראל בכלל. משקיע שרואה סיכון לסנקציות יעדיף להשקיע במקום אחר.
עד היום, גרמניה באיחוד האירופי וארה"ב ברמה הבינלאומית הן שעמדו בינינו לבין הצעדים החמורים ביותר. אבל גם זה עלול להשתנות. למשל, כבר היום יש יוזמות של מחוקקים דמוקרטים להגביל מכירת נשק ותחמושת לישראל. אם הדמוקרטים יזכו לרוב בבית הנבחרים בבחירות האמצע בנובמבר, הסיכויים לעשות זאת יגדלו. הנשיא טראמפ כנראה יטיל וטו, אבל בעוד שנתיים נשיא אחר וממשל אחר עלולים לפעול נגדנו.
במצב הזה עלול להתממש גם האיום החמור מכל - סנקציות בינלאומיות שתטיל עלינו מועצת הביטחון, בלי שארה"ב תפעיל את זכות הווטו. ישראל היא מדינת אי, אנו תלויים בעולם לקיומנו, לכן זה איום אסטרטגי שעלול להידרדר לאיום קיומי. כדי להתמודד איתו, נדרש מנגנון לאומי שירכז את התמונה ויפעל במישורים הכלכלי, המשפטי והמדיני כדי למנוע עוד סנקציות ולמתן את הקיימות. אך היערכות לבדה לא תספיק. בלי שינוי מדיניות משמעותי ביו"ש ואכיפת החוק שם, גם טובי ידידינו עלולים להפקיר אותנו לסנקציות שיהפכו את החיים כאן לרעים במקרה הטוב, ויפגעו בביטחון ובקיום שלנו במקרה הגרוע יותר.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, מרצה למשפטים במכרז האקדמי פרס ולשעבר יו"ר ועדת הסנקציות נגד איראן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו