למדתי להעריך את גנץ, בפוליטיקה שלנו חסרים מענטשים

הפרישה של גנץ השבוע השאירה לי חור קטן בלב, אף על פי שאני לא נמנית עם מצביעיו.

השבוע, אחרי מסע מייגע בפוליטיקה הישראלית ומסע קצרצר וכושל במערכת הבחירות הנוכחית, הוא החליט להניח את המפתחות על השולחן וללכת. המפלגה היחידה שהודיעה שרק אחדות ואין בלתה לא הצליחה לגייס את אמון הציבור ואצבעותיו, ולא הצליחה ליצור סחף משמעותי.

כחול לבן בגרסתה הנוכחית היתה היחידה שבאמת דיברה אחדות פוליטית. היא עשתה את זה על בסיס הדמות של גנץ, והרקורד שהביא איתו מהשנים האחרונות כשהתייצב לצד מדינת ישראל גם כשידע שזה יפגע בו פוליטית. עוד בטרם כבו המצלמות בהצהרת הפרישה של גנץ, יאיר לפיד מיהר להספיד אותו פוליטית באופן גס כמו פיל, ואמר: "מי שסומך על נתניהו והולך יחד איתו, כך זה ייגמר".

אבל האמת היא שלא צריך לזרוק על גבו של גנץ אבנים - צריך להצדיע ולהודות לו על ההתייצבות לאחדות. לא על הנייר, אלא בפועל. זה אולי לא השתלם לו פוליטית, אבל גנץ עשה את מה שצריך בשעות הכי קשות שלנו.

היו אלה לפיד וליברמן שלא הסכימו להיכנס לממשלה הנוכחית, והציבו חומות של תנאים שלא אפשרו אחדות כשכולנו התפזרנו לרסיסים וניסינו לאסוף את עצמנו רגע אחרי 7 באוקטובר. היה זה גנץ, ולצידו איזנקוט, שהבינו שמה שחשוב עכשיו זה לתת גב מנהיגותי ופוליטי רחב ללוחמים בחזית ולאזרחים בבית, כי יש פה מלחמה לנצח בה.

הם הבינו ש"ביחד ננצח" זו לא סיסמה ריקה, ושכדי ליצוק לתוכה תוכן אמיתי הם צריכים להיכנס לממשלה. חבל שגנץ החליט אז לפרוש ביחד עם איזנקוט מהממשלה, אבל בשעות הקריטיות הוא היה שם.

למדתי להעריך את בני גנץ, לא נולדתי כזאת. בישראל 2026 צריך להעריך את מי שלוקח את האגו צעד אחורה, את מי שמעתיק את מרכז חייו לעוטף עזה ולא רק מצהיר הצהרות, את מי שמתקשר למשפחות השכולות לא רק בימי השבעה, מבקר את פצועי המלחמה ומושיט יד לשותפות בחיים עצמם וגם בפוליטיקה.

אם תסכימו איתו ואם לא - בני גנץ הוא מענטש, וחסרים לנו כמה מענטשים בפוליטיקה הישראלית. זה לא מספיק להיות מענטש, אבל זה בהחלט משהו שאנחנו זקוקים לו בימים אלו.

לו הייתם אומרים לי שככה תיראה מערכת הבחירות ומפת הגושים המייגעת אחרי שלוש שנים של מלחמה, סביר להניח שהייתי מגחכת בפקפוק. מערכת הבחירות הנוכחית היא העתק־הדבק של מערכות קודמות, עם קוסמטיקה שונה בשוליים.

מצד אחד ניצב נתניהו, ומושיט יד לממשלה לאומית רחבה תחתיו. מן הצד השני מתייצבים כמה ראשי מפלגות, ראשי גוש שמגדיר את עצמו "גוש השינוי", ומטילים וטו מוחלט על כל שותפות באשר היא. לפחות לפי ההצהרות שלהם, הם לא מוכנים לשבת עם נתניהו בשום הרכב שהוא, גם אם באופן תיאורטי הוא לא יהיה בראש. אחרי מלחמה של שלוש שנים באינטנסיביות משתנה, חזרנו לפורמט הישן והמאוס של "כן ביבי, לא ביבי".

היחיד שניסה לשבור את זה היה בני גנץ, שדיבר על אחדות והוכיח אחדות גם כשזה לא היה פופולרי. הוא ידע שזה לא יביא סחף של קולות, הוא ראה שהציבור נקרע שוב למחנות, והוא ניסה לבנות גשר.

אבל בני גנץ נותר שם לבד, ולא הצליח להציב אלטרנטיבה פוליטית יציבה שעשויה היתה באמת לשבור את הגושים המאוסים. יכול להיות שזה בגלל קטנות הרוח התקשורתית שתמיד מושכת לקצוות, ויכול להיות שהחברה הישראלית עדיין לא שם - אבל בני גנץ נותר לבדו והחליט לפרוש.

לא חשוב מאיזה מחנה פוליטי אתם, כדאי לעצור לרגע ולהגיד לאיש הזה תודה. אדם שניסה פורמט פוליטי אחר, הקריב לעיתים את האגו ואת היוקרה שלו - והתייצב כשהיה צריך.