מדינה בהמתנה: למה אנחנו מחכים?

באחת נסוגה ישראל שישה עשורים לאחור, אל ימי ההמתנה המתוחים של ערב הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. אלא שהפעם אפילו מנהיגינו אינם מבטיחים לנו ניצחון בחזית הצפונית אלא לכל היותר סבב מהלומות בינינו לבין חיזבאללה ואיראן שיביא אחריו, כך מקווים הכל, שקט זמני ומתעתע עד לסבב שיבוא אחריו.

מדינה שלמה ממתינה בדריכות ובחשש, קפואה ומשותקת, המתנה שמהווה תמונת ניצחון עבור אויבינו ונדבך חשוב בבניין יכולתם להרתיע את ישראל.

אפשר, כמו שמדווחת התקשורת, שטהרן מחשבת כעת מסלול מחדש ולא "תנקום" את חיסול הנייה, אבל הדרך נפרצה. בכל פעם שאיראן תחליט שיש לנקום בישראל על מה שעשינו, או שהאיראנים חושבים שעשינו, נידרש להיכנס למקלטים מחשש למתקפת טילים מאיראן

הדבר היחיד שבו אפשר "להתנחם" הוא שהסיטואציה שנקלענו אליה תעורר אותנו מתרדמתנו ותשמש נורת אזהרה - למי שעדיין עיניו בראשו - לגבי מה שמייעדים לנו איראן וחיזבאללה בכל משבר או עימות עתידי. וכל זאת עוד בטרם הפכה איראן לגרעינית.

ישראל ידעה תמיד, ובוודאי בעשורים הראשונים לקיומה, שהשקט השורר לאורך הגבולות זמני ומתעתע. חיינו, אפוא, בציפייה לסיבוב העימות הבא הבלתי נמנע שבו איימו עלינו מנהיגי ערב. ובכל זאת לא מדובר היה באיום מיידי, בבחינת חרב המונחת על צווארנו, שהרי האויב היה משולל יכולת לפגוע בעומק ישראל, ועיקר כוחותיו היו ערוכים הרחק מן הגבול.

במאי 1967 הונחה החרב כשצבאות ערב נערכו לגבולה של ישראל, מאיימים לתקוף ולהשמיד אותנו. ישראל נקלעה לתקופת המתנה דרוכה ומלאת חשש שבסיומה יצאה למתקפת פתע, שהסירה באבחת גרזן את ראש הנחש, ובעצם היו אלו שלושה ראשים - מצרים, סוריה וירדן.

אלא שבעשורים האחרונים נפלנו בשבי הקונספציה, שלפיה האיום הקיומי על ישראל הוסר. האמנו שאין יותר חשש למתקפה צבאית כוללת נגדנו והנחנו שאיום הטילים הוא תיאורטי ולכל היותר מטרד באזורי הספר, שהרי האויב לא יעז לעשות בהם שימוש נגדנו ואלו יחלידו במחסנים, כפי שהתנבא בשעתו הרמטכ"ל בוגי יעלון.

אלא שב־7 באוקטובר התברר שאיום של מתקפה צבאית כוללת על ישראל חזר ובגדול, ועתה מתברר שטיליו של חיזבאללה לא החלידו והם גם אינם בבחינת נרות חנוכה "לראותם בלבד" ושנועדו רק להרתיע את ישראל. נהפוך הוא - אלו דווקא טילים שבהם יש כוונה ורצון לעשות שימוש בכל פעם שהדברים אינם מסתדרים לרצונו של חסן נסראללה.

נורת אזהרה היתה צריכה להידלק אצלנו עוד במהלך משבר סימון הגבול הימי עם לבנון, כשנסראללה איים כי אם לא ייענו תביעותיו יתקוף את אסדות הגז של ישראל. איים, ככל הנראה התכוון לממש את האיום - וקיבל את מה שדרש.

באפריל האחרון החל עידן "ההמתנות" בחיינו, כשכולנו חיכינו למתקפה האיראנית. הטילים מאיראן יורטו ברובם, אבל לא בטוח שבטהרן רואים את האירוע ככישלון. שהרי לראשונה העזה איראן לשגר מאות טילים לעבר ישראל בלא שזו הגיבה תגובה של ממש. אפשר, כמו שמדווחת התקשורת, שטהרן מחשבת כעת מסלול מחדש ולא "תנקום" את חיסול הנייה, אבל הדרך נפרצה. בכל פעם שאיראן תחליט שיש לנקום בישראל על מה שעשינו, או שהאיראנים חושבים שעשינו, נידרש להיכנס למקלטים מחשש למתקפת טילים מאיראן. כך טהרן וכך גם חיזבאללה.

אלא שהקונספציה שבה אנו מחזיקים עדיין גורסת שעלינו להמתין בסבלנות למתקפה, לנסות להכילה, ולקוות כי יעבור זעם - עד הפעם הבאה. הבעיה היא שההמתנה שכפינו על עצמנו, ובעקבותיה הקיפאון והשיתוק האוחזים בנו, איננה משרתת את האינטרסים של ישראל. היא אולי מובנת על רקע הצורך בגיוס תמיכה בינלאומית, אבל היא משדרת חולשה מבית ומחוץ ובעצם מעודדת את האויב להחריף את איומיו על ישראל וגם לממשם.

החודשים האחרונים הם בבחינת סימן לבאות. אם לא נסיר את החרב המונחת לצווארנו - היכולת והנכונות לשגר טילים לעברנו בכל פעם שעולה רצון מלפני נסראללה או האייתוללות - יהפכו האיומים וההמתנות למתקפת האויב לריטואל קבוע בחיינו.