מה חינם ב"שנאת חינם"?

גם השנה, כבכל שנה לקראתתשעה באב, לקחתי לידיי את הספר "על מה אבדה הארץ: עיוניםבאגדות החורבן". כבכל שנה, האגדות כפשוטן וההסבר הנלווה אליהן נראים כאילו נכתבו בתקשורת הבוקר. גם השנה אני שבה וממליצה על הספר. אך השנה היכה בי שמו של המחבר - הרב בני קלמנזון - לנוכח המחיר הכבדוסיפור הגבורה הנדיר של צוות קלמנזון שלחם בקיבוץ בארי. סיפור שכל כולו הוא אהבת חינם ומסירות לאחים רחוקים - רחוקים גיאוגרפית, ואולי גם רחוקים אידיאולוגית.

סיבת החורבן מתוארת בתלמוד בצורה חד־משמעית: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם". מהי משמעות הביטוי "שנאת חינם"? מתי שנאה היא "חינם"? ויותר מזה, במפורש מתואר שאנשי דור החורבן עסקו בגמילות חסדים - אז מה הבעיה?

מחקרים רבים מלמדים על כך שחל קיטוב דרמטי בעמדות ובשנאה מאז החלה לשלוט בחיינו המדיה החברתית. החומרים המופצים ברשת, המותאמים לכל הצרכנים בדיוק לפי מידותיהם ודעותיהם, יוצרים אשליה של הסכמה עם עמדותיו של כל צרכן ספציפי ומחזקים את הקיטוב

בהתבסס על הסיפור הידוע של קמצא ובר קמצא, הרב קלמנזון מציע שהקלקול היה נעוץ בעצם קיומה של חברה משוסעת, שבה השנאה התהומית הכתיבה את מערכות היחסים: לפי הסיפור, בעל בית עשיר שקיים סעודה גירש בבושת פנים אורח שהוזמן בטעות, מכיוון שהאורח היה שונאו. האורח הנבוך, שהגיע לאירוע כי חשב שהמארח מעוניין להשלים איתו, אפילו הסכים לשלם את כל דמי הסעודה ובלבד שלא יתבזה בפרהסיה - אך לא הועילו תחנוניו, והוא גורש לעיני הנכבדים שישבו שם מבלי שהביעו מחאה. מכאן התגלגל סיפור הלשנה וחורבן קשה שהומט על החברה היהודית. בסיפור אין רמז לשאלה מה עמד בבסיס המחלוקת בין השניים, ואין זכר לוויכוח ענייני.

הקטנוניות והסתמיות רמוזות בשמותיהן של הדמויות, קמצא ובר קמצא, מילה שפירושה בעברית הוא "חגב" - חיה קטנה וחסרת משמעות, וכל ההבדל הוא במילה "בר". שנאת "חינם" מובהקת שכזאת פועלת גם נגד האינטרסים האישיים של השונא: בעל הבית שנא את האורח ולא יכול היה לשאת את נוכחותו עד כדי כך, שהעדיף להפסיד את ההצעה הנדיבה שלו לשאת בעלויות הסעודה כולה.

מעבר לפרטי הסיפור, יש לשים לב לכך שהעובדה שבני דור החורבן היו גם "גומלי חסדים", כמתואר בתלמוד, לא מקזזת את ההרס שגרמה השנאה. אפשר לייצר אדוות רחבות של מעשים טובים בגזרה אחת - ולשנוא עד מוות בגזרה אחרת. השנאה העיוורת מולידה חורבן בלתי נמנע, מבלי שגמילות החסדים תשמש קרש הצלה.

דבר מרתק אחרון: במקבילה הירושלמית של תיאור סיבת החורבן, מופיע שהבית חרב מפני "שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם". כמה אקטואלי! אהבת הממון מזינה שנאה, וזאת בשני מובנים:

ראשית - רווחה כלכלית מאפשרת לפרט להסתדר ללא כל חיבור לזולתו, אין לו צורך בחיים בקהילה, וזה כשלעצמו עלול להפוך אותו לאדם מנותק, אנוכי ועיוור למצוקתו של האחר.

שנית - מחקרים רבים מלמדים על כך שחל קיטוב דרמטי בעמדות ובשנאה מאז החלה לשלוט בחיינו המדיה החברתית. החומרים המופצים ברשת, המותאמים לכל הצרכנים בדיוק לפי מידותיהם ודעותיהם, יוצרים אשליה של הסכמה עם עמדותיו של כל צרכן ספציפי ומחזקים את הקיטוב. גופים מסחריים חזקים מזינים וניזונים מגילויי האלימות המילולית ברשת - וכך הם מגדילים את הפערים ומחזקים שיח של קצוות.

הפרספקטיבה ההיסטורית עלולה לייאש, אך יש בה גם תקווה וקריאה ברורה לתיקון: ככל שנהפוך ליותר מודעים למחירי השנאה, להשפעות של אהבת הממון העומדת מאחורי המסך שאליו אנו מחוברים בווריד - אולי נצליח להיות קצת יותר קשובים, סבלניים ואוהבים. אולי ניזכר בגילויי האחווה המדהימים שנחשפנו אליהם, ונדלה מהם עקרונות מנחים להרבות באהבה, אהבת חינם.

ובקורטוב של אופטימיות זהירה - אזכיר את חיים ילין, שאמר בסיור בבארי שהסולידריות שהופגנה ב־7 באוקטובר עוד תיחקר, שכן מחקרים בעולם מלמדים שחברת שפע שבעה לא מצמיחה סולידריות. כדאי להרהר בזה.