אידיאולוגיה צבאית ושמה קונספציה

חיפוש קצר בגוגל של המילה "קונספציה" מוביל להגדרה המילונית ואחריה לערך בוויקיפדיה. שם, דף הערך ריק, והמסך שואל: האם התכוונת להשקפת עולם? אידיאולוגיה? מוסכמה?

השימוש הזכור ביותר במילה קונספציה נעשה בהקשר למלחמת יום הכיפורים. הקונספציה שתוארה בוועדת אגרנט התייחסה לאגף המודיעין, שהאמין שהמצרים לא יתקפו משום שהם מורתעים. לכן התבקש לשאול אותה לתיאור הכישלון העצום ב־7 באוקטובר. אלא שהמילה קונספציה הפכה לתשובה הניצחת לכל שאלה, להיגיון המארגן של האסון הלא מובן שהתרחש.

במערכת פוליטית בריאה קיים מתח בין הדרג הפוליטי לזה המבצע, מתח שיכול להיטיב עם המערכת, ויש בתוכו משקל משמעותי לעמדת הדרג המקצועי. אלא שבמקרה שלנו, הדרישה לעצמאות של צה״ל מסתמנת יותר ויותר כמו דרישה להתנתקות אידיאולוגית מהציבור ומנציגיו

לבסוף, כך נראה, המילה קונספציה כבר לא מבקשת לתאר כשל מבצעי או להסביר מצב נקודתי שאפשר להפיק ממנו לקחים; היא מטשטשת את האחריות של בכירי מערכת הביטחון להתנהלות ביום ההוא ובחודשים שלפניו, ומסווה את האידיאולוגיה העצמאית של הצבא, שאותה הוא שואף לקדם גם כעת, במהלך המלחמה. ואם לצבא יש אידיאולוגיה, זה הרבה יותר חמור מכשל מבצעי.

הגיוני לצפות שלדרג המדיני תהיה אידיאולוגיה, קונספציה, תפיסת עולם. הציבור בחר בו כדי לממש אותה. בדרג המבצע - במקרה הזה מערכת הביטחון, הדבר מורכב יותר. אין חולק על כך שלגופי ביטחון כמו צה"ל או שב"כ יש ערכים, מסורת, מורשת וגאווה. ברור גם שלקצינים הבכירים המובילים את המערכות יש תפיסות עולם. אבל חלק מהעבודה בתוך מערכת מחייבת כל אחד מהם לשים את האידיאולוגיה בצד.

בישראל זה לא קרה. הצבא תמיד היה אידיאולוגי ולרוב, הונע בידי תפיסות המטכ״ל שלו. האידיאולוגיה הזאת הלכה והתרחקה עם השנים מהדרג הפוליטי, שנבחר להוביל את דרכה הערכית של המדינה. וכך, הפך צה"ל לאתר מרכזי של המלחמה האידיאולוגית.

ב"ניו יורק טיימס" פורסם שבכירים ישראלים מנהלים שיחות עם גורמים שונים עלנסיגה מציר פילדלפי במסגרת עסקה להשבת חטופים. בד בבד הצהיר הרמטכ"ל: ״נדע לשלוט בציר פילדלפי בדרכים שלא כאן המקום לפרט״. הדרכים כבר תוארו בתקשורת בידי ״גורמים בצה״ל״, שדוחפים לבניית חומה תת־קרקעית עם חיישנים שתמנע הברחות ומערכת מצלמות שתפקח במעבר רפיח ולאורך ציר פילדלפי. נשמע מוכר?

עד לבניית החומה, אומרים הגורמים, יוצב לאורך הציר כוח בינלאומי או רב־לאומי או שניהם, העיקר להימנע מהצבת חיילים בגבול עזה. מה זה אם לא אידיאולוגיה? בכירי מערכת הביטחון אמנם מסתמכים על המלצות מקצועיות ומבצעיות, אך מאחוריהן עומדים ערכים שהצבא עומד על זכותו להנחיל לציבור, גם באופן שמכניע ערכים אחרים.

רק כמה שבועות לפני כן אמרו קצינים בכירים בצה"ל ל"ניו יורק טיימס" כי הם תומכים בהפסקת המלחמה ואף בהותרת חמאס בשלטון בעזה במסגרת הסכם להשבת חטופים. ראש המל"ל לשעבר אמר בראיון שבצמרת צה״ל הבינו ששתי מטרות המלחמה - הכרעת חמאס והשבת החטופים, סותרות זו את זו. דובר גם על משבר אמון, על חוסר בתחמושת ואפילו בטנקים. כל זה ב"ניו יורק טיימס".

המחלוקת הפוליטית־חברתית שישראל מצויה בה בשנים האחרונות נסבה בדיוק סביב זה. אכן, במערכת פוליטית בריאה קיים מתח בין הדרג הפוליטי לזה המבצע, מתח שיכול להיטיב עם המערכת, ויש בתוכו משקל משמעותי לעמדת הדרג המקצועי. אלא שבמקרה שלנו, הדרישה לעצמאות של צה״ל מסתמנת יותר ויותר כמו דרישה להתנתקות אידיאולוגית מהציבור ומנציגיו.

זאת לא קונספציה שהתנפצה ב־7 באוקטובר, זאת אידיאולוגיה שממשיכה להוביל את הצבא גם בזמן המלחמה. בכירי מערכת הביטחון הפכו את הצבא מזרוע ביצועית לזרוע אידיאולוגית, שמציגה לציבור אלטרנטיבה ערכית. אבל אנחנו כבר לא בשנות ה־50. צה"ל כבר לא בונה, קולט, מחנך. החברה האזרחית יודעת היטב לעשות את זה לבד. הצבא צריך לחזור להתעסק בתפקיד שלו - שמירה על הביטחון שלנו.