איוולת הקונספציה וההיגיון הפשוט

כוח המחץ. אנחנו מנצחים. הביטו דרומה וראו כיצד גיבורינו מפרקים את פחדני חמאס, שכונה אחר שכונה, רחובות, בתים ומנהרות. מנהיגם נמצא במנוסה. תושבי הרצועה מסתכלים לעבר המקומות שעזבו ורואים חורבות. הרקטות שליוו אותנו כעשרים שנה כמעט אינן קיימות, וחלק מכוחות המילואים שב הביתה. צה"ל עושה דברים שאך לפני חודשים ספורים נראו דמיוניים, לא רק ביחס ליכולות הלוחמה המדהימות, אלא בגישה העקרונית שהשתנתה: שום מרחב אינו חסין, וגם מסגדים, בתי חולים, בתי ספר ומוסדות אונר"א, שעד לאחרונה שימשו מקלט לרוצחים, הם יעד לגיטימי להתקפה.

צה"ל הפסיק "להכיל" (שם קוד מכובס להבלגה ששחקה את ההרתעה); הוא רודף את אויבינו ברוח דוקטרינת הקרב של דוד מלכנו: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. אֶמְחָצֵם וְלֹא יֻכְלוּ קוּם, יִפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי". הלוחמה הקשוחה מפיחה תקווה לשחרור אחיותינו ואחינו הנתונים בצרה ובשביה. חשוב לשמר את הרוח הזאת בתום המלחמה, כך נשיג שקט ושלום. אלה חוקי האזור העתיקים, והם נכונים לאין שיעור מהדוקטרינות המערביות שמשלו בכיפה עד לא מכבר.

צדקנו יותר מ"המומחים"

מכוני המחקר שראשיהם מייעצים לנו מה לעשות ביום שאחרי המלחמה, מורכבים מחוקרים שגם הם, כאחרים, היו אחראים לקונספציה שהובילה אותנו הלום: "חמאס מוחלש ומורתע".

השר לשעבר חיים רמון פרסם השבוע מאמר שבו הביא ציטוטים מדהימים של ראשי אמ"ן, שעם יציאתם לאזרחות הפכו לראשי מכון יוקרתי. אחד מהם אמר עוד ב־2007 שישראל רוצה שחמאס ישתלט על עזה מכיוון שכך תוכל להתייחס אליה כמדינה עוינת, וביטל את השפעת איראן על חמאס, כל עוד אין נמל בעזה. הוא לא זז מהקו הזה, ושבועות ספורים קודם לטבח אמר שחמאס, "שהשקיע מאמץ רב בשיקום הרצועה מאז מבצע שומר החומות, מעדיף ככלל להותיר את עזה מחוץ לעימות".

מומחה אחר, אף הוא ראש אמ"ן לשעבר, אמר לפני שנים ספורות שחמאס מבין ש"מלחמה תגרום להרס כל ההישגים שהשיג עד כה ותפגע בבניין הכוח שלו", ולכן "מלחמה רחבת היקף" היא "בניגוד לאינטרס שלו". שנה לאחר מכן חזר על עמדתו שחמאס "מאוד מורתע ממלחמה... הם לא רוצים מלחמה".

גם אני שמעתי דברים דומים אחרי צוק איתן מראש אמ"ן אחר, שכאשר ישראל יצאה למערכה אז, "היה ברור שהולכים לעימות שיסתיים עם חמאס מוחלש מבחינת יכולות הטרור, אבל אחראי" - כזה המסוגל "לאכוף על הארגונים האחרים משטר של אי־יֶרי" - "ומורתע". הוא אמר ש"בכל הניתוחים שישראל עשתה, כולל דיונים בקבינט, זאת היתה המסקנה".

השמות מוכרים אך אינם העיקר, אלא החשיבה הגנרית שאינה מעודדת איפכא מסתברא. ועוד לא דיברנו על ההבטחות שההתנתקות תגביר את ביטחוננו (ברור. אויבינו ראו כיצד אנחנו מחריבים את יישובינו, וממש הורתעו), ועל כולם הסכמי אוסלו כאבן הראשה של האיוולת המדינית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת ישראל. הרעיון הגאוני שנביא מתוניס כנופיות רוצחים שנשבעו להשמידנו, נחמש אותם ונבקש מהם לשמור עלינו... מפניהם, ראוי לפחות לשלושה פרסי נובל.

מול המומחים האלה עמדנו אנחנו; כל מה שהזהרנו מפניו, קרה. הפעלנו סוג חשיבה שונה. המומחים דיברו בשפת הלוגוס, שפה רציונלית מערבית, המניחה ששיקולי אויבינו דומים לשלנו: שהם דואגים לרווחת נתיניהם ומעדיפים חיים טובים על עימות צבאי, במיוחד עם מעצמה כישראל. אבל האזור הזה, ערש הציוויליזציה האנושית, מדבר עדיין בשפת המיתוס, והוא שומר עדיין על מוסדות עתיקים כמו גאולת דם, רצח "על כבוד המשפחה", אונס שבויות, סקילה, כבוד ומלחמות דת. אין דמוקרטיה אצל שכנינו, ולא אוניברסיטה בעלת שם עולמי, ולבטח אין חופש מחקר במדעי הרוח והחברה.

התיישבות כמרכיב ביטחוני

הקונספציה הישנה כוללת גם את רעיון המדינה הפלשתינית. מולה חשוב להציב את התפיסה הבסיסית של המפעל הציוני, לפיה ההתיישבות היא מרכיב ביטחוני. צה"ל לא יכול להגן עלינו כל הזמן ולולא חלוצי גב ההר, היינו עלולים לספוג מתקפה דומה ל־7 באוקטובר בלב מרכזי האוכלוסייה הגדולים.

המחשבה כאילו אפשר להפריד בין האזרחים לצבא התבררה כשגויה. כל העם צבא וכל המדינה חזית. לא מדובר רק בעזרה שהיישובים נותנים כבסיס לפעולה צבאית, אלא גם בנוכחות המאסיבית של אזרחים באזור. צה"ל יכול לפעול עם סד"כ מועט יחסית, מכיוון ששליטת ישראל במרחב נתמכת בקיומם של מאות אלפי יהודים הנעים יום־יום על הצירים, ומחליפים את הנוכחות הצבאית המאסיבית. בכך, הם מאפשרים לצה"ל לפעול בגזרות אחרות.

עדיין, במקומות מסוימים ממשיכים להפיץ את השקר כאילו הצורך להגן על היהודים בשומרון גרם למיעוט הכוחות בעוטף עזה ב־7 באוקטובר. הסיבה למיעוט הכוחות נעוצה בקונספציה שמוזכרת לעיל ביחס להערכת כוונות חמאס. האמת הפשוטה היא, שהחלוצים בשומרון וביהודה הם חגורת הביטחון של לב המדינה. השנאה כלפיהם מבטאת שאריות ממאירות של 6 באוקטובר. אם חפצי חיים אנחנו, חשוב לחזק את ההתיישבות היהודית בכל אזורי החיכוך. בנפשנו היא.

נמשלו ישראל לזית

אנחנו משתאים לנוכח גבורת חיילינו והוריהם, אימהות ואבות, המעודדים אותם להילחם על בית חיינו. אנחנו משתאים לנוכח ההתנדבות והתרומה, האחווה, תחושת המשפחה הגדולה המפעמת בציבור, הדוחף את מנהיגיו לא להרפות עד לניצחון המלא. השבת נקרא במלאכת המשכן: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". חשבתי על כך בהקשר המלחמה והתעלות העם. נביאינו המשילו את עם ישראל לזית. כך ירמיהו: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ...".

חכמינו במדרש מסבירים: "מה הזית עד שהוא באילנו נחבט, ומשחובטים אותו... וטוחנים אותו... מקיפים אותן (את הזיתים) בחבלים ומביאים אבנים (כדי ללחוץ על הפרי), ואח"כ נותנים את שמנם - כך ישראל: באים אומות העולם וחובטים אותם ומַגלים אותם ממקום למקום וחובשים אותם וכופתים אותם בקולרים ומקיפים אותן סרטיוטים (חיילים), ואח"כ עושים תשובה והקב"ה עונה להם". ועוד תכונות לעץ הזית: הוא מסוגל להתחדש גם לאחר שריפה או כריתה משמעותית. חשבו על עלה הזית שהביאה היונה לאחר המבול. הזית הוא עץ ירוק עד, וחכמינו למדו מזה על נצחיות עמנו, "שאף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

האם כדי להוציא את אור השמן המעולה שבתוכנו, אנו נדרשים למכות? נקווה שלא. מכל מקום, אנחנו החיים בתקופה המיוחדת הזאת יכולים להעיד על נכונות דברי חכמינו, לאור השמן הזך והמעולה הניגר מאתנו בעקבם של האתגרים הקשים. "לִזְכֹּר לֹא רַק לְרַע, יְמֵי רָעָה" (אלתרמן).