ידיד על תנאי: המתח מול וושינגטון, והמחיר של הציות האוטומטי

גם למרבית התומכים של הקואליציה לא נותרו היום אשליות לגבי דונלד טראמפ. אין עוררין שהוא ידיד מובהק של ישראל, אבל בהשפעת חלק מסביבתו ולחצים פנים־אמריקניים, הוא חותר להגיע להסכמים ולחזונות אבסורדיים והרסניים.

בניגוד להצהרות הרהב הילדותיות שלו, טראמפ לא מבין את שם המשחק במזרח התיכון, כאשר שלטון האייתוללות המוכה עושה לו בית ספר. בד בבד, היחס שלו למדינת ישראל ולראש ממשלתה מבזה ובלתי נסבל. בעודו מעתיר תשבחות על הרודן ארדואן, הוא מתייחס פומבית לבנימין נתניהו כמו סמרטוט לניגוב אבק. והכי חשוב - ברור שכניעה ישראלית לתכתיבים שלו, במיוחד בלבנון ומול איראן, עלולה להוביל את ישראל לאבדון.

אז מה עושים עם ידיד שכזה, במיוחד כאשר בחזיתות אחרות התמיכה האמריקנית חשובה כל כך? אם בענייני חימושים ואמצעי לחימה, ואם בכל הנוגע לכתף האמריקנית היציבה מול חומת האיבה שמנשבת לעברנו ברחבי העולם. ואסור לשכוח - קיימות שותפות וידידות עמוקה עם חלק ניכר מגורמי הממשל הנוכחי ותומכיו, לא כיף לריב איתם.

אז קודם כל, כדאי לשנן שידידים הם לא עבדים. ומשום מה, ישראל תחת נתניהו היא כנראה הידידה היחידה של ארה"ב שקופצת לדום לנוכח כל פקודה של הנשיא טראמפ. יתר הידידים שומרים על האינטרסים שלהם בקנאות, יודעים היטב להגיד גם לא: הסעודים, הקטארים והטורקים, שלא לדבר על דנמרק הקטנה ובעלות ברית קרובות לשעבר כמו בריטניה, כולם איבדו את מורא וושינגטון. ואילו ממשלת ישראל הנוכחית, הפוך מההתרסה הלא חכמה מול ברק אובמה, הפכה את ישראל לשפחה נרצעת. כזו שרחוקה מלהיות כוכב נוסף בדגל האמריקני, כי היא מצייתת ללא תנאי לממשל הפדרלי אבל מנועה מליהנות מהזכויות שיש למדינות האמריקניות.

ועוד חשוב לזכור שממשלות ישראל לדורותיהן נאלצו להתקפל מול תכתיבים אמריקניים לא פעם, אבל כאשר דובר באינטרסים אסטרטגיים היו מי שאמרו לוושינגטון לא, וכולנו נותרנו בחיים. למעשה, בכל פעם שסירבנו לתכתיבים הרסניים מארה"ב, זכינו להערכה רבה יותר ויצאנו מחוזקים. מבן־גוריון ועד בגין ושמיר, ישראל עמדה על שלה והתחזקה.

אסטרטגיית עם לבדד

בכל זאת רצוי להימנע מעימות עם הממשל, במיוחד הנוכחי, אבל מה נעשה - עם החזונות הנוכחיים בחזית לבנון ועזה, אמירת הלא היא כנראה בלתי נמנעת. במיוחד אסור להקריב את ההגנה העצמית האלמנטרית שלנו על מזבח דמיונות שלום. אבל גם עימותים עם הממשל חייבים לתכנן ולחשב, לשבץ אותם כחלק מאסטרטגיה לאומית כוללת. אסטרטגיה של הצבת מטרות רחוקות טווח לנגד העיניים, כשכל צעד קדימה או אחורה משרת את התמונה הכוללת. 

קונקרטית, ישראל לא יכולה לוותר על הכחדת חיזבאללה, במסגרת פרויקט אסטרטגי, ומחויבת לסרב לקשור לצה"ל את הידיים בארץ הארזים, בכל הסכם שהוא. אותו הדבר בנוגע לחמאס ולרשות הפלסטינית. השכל הלאומי הישר, שלא לדבר על הסקת המסקנות מהניסויים המדממים של הדורות האחרונים, מחייבים לשים גם לאלו קץ. הביצועים בלבנון, למרות מוטת הכנפיים המוגבלת של צה"ל, מוכיחים שאפשר לנטרל את הכוח הצבאי של חיזבאללה; הזחילה השיטתית בעזה מוכיחה שניתן לרסק אופרטיבית את חמאס; וכן - ניתן וצריך לשים קץ לקיום הרשות העוינת של הזיית אוסלו.

כדי להגיע למטרות האסטרטגיות האלו, חייבים לצאת מנקודת מוצא שאנחנו עם לבדד ישכון. כזה שיתחשב בגויים רק נקודתית וטקטית, בעוד הוא ממשיך לחתור ליעדיו העליונים. עם שמבין כי הסכמים, התחייבויות בינלאומיות ואפילו ידידים טובים כמו טראמפ לא יבטיחו את עתידנו. רק עוצמה ועצמאות. כשהנחת העבודה היא שאנחנו לבד.

וכדי לשרת את אסטרטגיית העם לבדד, נדרשת עצמאות מוחלטת, ככל האפשר. עצמאות ביטחונית, חימושית, תעשייתית, תוך חיזוק משמעותי של הכלכלה וכוח העבודה. חיזוק שמחייב להרחיב את השורות, בראש ובראשונה להכניס את האוכלוסייה החרדית תחת עולה של החברה והממלכה. ובמקביל, להציב את העלייה המאסיבית ארצה כיעד עליון.

דווקא האיום האנטישמי הקיצוני שנשקף היום ליהודים ברחבי העולם יכול לשמש סדן לשכנוע לפחות מיליון עולים בשנים הקרובות, להתמקם כאן. וכדי לשכנע לעלות לא די באיומים אנטישמיים בגולה, יש להכשיר את התנאים בארץ הקודש. בין היתר, לרסק את יוקר המחיה, לבנות מאסיבית במערב השומרון וביהודה, בגליל ובנגב. לאפשר לשכן את כולם במחירים סבירים שיוכלו לעמוד בהם.

וחשוב לזכור - אנחנו לא באמת עם לבדד. יש לנו הרבה אוהדים ותמיכה, שצריך לתרגם אותה לחוסן דיפלומטי, כלכלי וביטחוני. מעבר לארה"ב עצמה - מארגנטינה ועד הודו, מצ'כיה ועד סלובניה החדשה, מחר קולומביה וייתכן שצרפת וספרד מחרתיים, יש לנו הרבה תומכים ואפילו מעריצים. צריך לחדד את הזיקות לאסיה, לדרום אמריקה ולאפריקה, לבנות בריתות חדשות ולבסס צירים קיימים. כך שיחד נוכל לומר גם לנשיא אמריקני ידידותי - Don't. אנחנו חברים ומשתוקקים לשתף פעולה, אבל לא להיאנס - לא נסכן את האינטרסים הבסיסיים שלנו.

בין ניצול לטרלול

בקול דממה דקה וללא כל דיון ציבורי, נעלמה לה פרשת הפרישה של תא"ל ישראל שומר, קצין בכיר ומבטיח, שכיהן כרח"ט מבצעים. על פי הפרסומים, הוא קיים מערכת יחסים אינטימית עם קצינה ששירתה בלשכתו, ואף שהיא העידה בחקירת מצ"ח שמערכת היחסים ההדדית היתה ברצון ובהסכמה, שומר אולץ לעמוד לדין או לפרוש.

האמת, שומר הכניס את עצמו למלכודת של הדין וההוראות הצבאיות, במה שמכונה יחסי מרות אסורים. אבל הגיע הזמן לבחון את המלכודת הזו שבנינו לו ולעצמנו במו ידינו. כי נכון להיום, בכל מקרה של יחסים רומנטיים בין מנהלים לכפופים, גם אם לא מדובר בקצין בכיר מול נערה בת 18, האיסור וההרשעה מוחלטים. אם לא הודעת למפקדים/לממונים על היחסים או הפסקת אותם - אתה פושע. אפשר להבין מאיפה העיוות הזה נולד, מטרתו היתה מוצדקת ונועדה לתקן ניצול ארוך שנים ומבחיל של כפופות בידי בכירים, במיוחד בצבא. אבל דומה שהלכנו רחוק מדי. התוצאה היום אבסורדית, כמו מרבית פירות ההצלחה של הדת הפרוגרסיבית הגלובלית.

כי אם תא"ל שומר ניהל מערכת יחסים עם קצינה בגירה ועצמאית, לא חיילת אומללה, ובאמת היו הסכמה אמיתית ורצון, הבעיה היחידה האפשרית היא עם אשתו, ככל שהוא נשוי ובזוגיות אמיתית. ויותר חמור - אם אכן מדובר בקצין מוכשר שנכון לו עתיד ביטחוני בשירותנו, ההפסד שלו הוא בעיקר הפסדנו שלנו.

כמו הרבה מושגים אחרים, גם בדיקטטורת יחסי המרות הגיע הזמן לעשות רביזיה. השלכה לפח של קצין מוכשר בגלל רומן או סטוץ שנעשו ברצון ובהסכמה אמיתיים, מגלמת נורמה פוגענית ואפילו חולנית. מעין סוג של דיקטטורה הפוכה, המחייבת תיקון ומציאה של דרך המלך, בין ניצול לטרלול.