לסמוך על עצמנו

כל חייל לומד במהלך שירותו הצבאי את הכלל "קו המגע לעולם ייפרץ", דהיינו קו החזית בין המגן לתוקף - ייפרץ. כלל זה מוטמע היטב בקרב המפקדים הבכירים והלוחמים הנמצאים בקו החזית, ועם זאת נראה כי בישראל יש מי שמעדיפים להתעלם או להתחמק מהכלל ומהאזהרה שהוא טומן בחובו. 

בדצמבר 2021 השלימו מערכת הביטחון וצה"ל בניית מכשול טכנולוגי משוכלל מול עזה, שאורכו 65 ק"מ, בעלות של מיליארדי שקלים. הרמטכ"ל אביב כוכבי טען כי הפרויקט הוא "חלק מקיר הברזל של תפיסת ההגנה שלנו, ביבשה, באוויר, בים ובכלל", והדגיש כי המכשול "משנה מציאות". שר הביטחון בני גנץ ראה את הדברים באותו האופן והכריז ש"המכשול הוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה, ששולל מחמאס את היכולות שניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון בינו לבין תושבי הדרום".

המכשול הצה"לי המפואר התמוטט יחד עם התפיסה הביטחונית שעמדה מאחוריו, בעיקר משום שצה"ל העדיף להסתמך על אמצעים טכנולוגיים ולא להיות נוכח בשטח. בדיוק כפי שבשנים שקדמו לאוקטובר 1973 צה"ל דילל כוחות בתעלה והחליט לא לאייש יותר מחצי מהמעוזים שבה

זמן קצר לאחר הקמת המכשול קיימה אוגדת עזה שורת תרגילים. הללו ביקשו לכסות כמה תרחישים, ובהם את התמודדות האוגדה עם חדירת מחבלים ליישובים ישראליים, מהים ומהיבשה. הנחת הפעולה היתה ש"קו ההגנה לעולם לא ייפרץ". ב־7 באוקטובר 2023 המכשול נפרץ.

50 שנה אחרי שבמלחמת יום הכיפורים מוטטו המצרים את קו בר־לב (שמעולם לא היה קו הגנה) קרס "קיר הברזל" של עזה, בשל נחישותו של הצד השני, יצירתיות ופשטות בתוכנית הפעולה שלו. אבל המכשול הצה"לי המפואר התמוטט יחד עם התפיסה הביטחונית שעמדה מאחוריו, בעיקר משום שצה"ל העדיף להסתמך על אמצעים טכנולוגיים ולא להיות נוכח בשטח. בדיוק כפי שבשנים שקדמו לאוקטובר 1973 צה"ל דילל כוחות בתעלה והחליט לא לאייש יותר מחצי מהמעוזים שבה.

הנקודה הזו מובילה אותנו לדיון המתנהל כיום על האחריות הביטחונית בציר פילדלפי ב"יום שאחרי".

אם אנחנו רוצים ללמוד מההיסטוריה, אזי אסור לישראל לוותר על נוכחות ועל שליטה בציר האסטרטגי הזה, ובוודאי לא להסתמך שוב על אמצעים טכנולוגיים שיעשו את העבודה עבורה.

במסגרת המשא ומתן המתקדם, על פי מתווה ביידן, בשלב השני של העסקה תיפסק המלחמה סופית; החטופים, לרבות החיילים, שנותרו בשבי ישוחררו בתמורה למחבלים הכלואים בישראל; וצה"ל ייסוג באופן מלא מרצועת עזה. משמעות הדברים היא כי לאחר הנסיגה חמאס ושאר ארגוני הטרור יוכלו לחדש בתוך זמן קצר את מלאי אמצעי הלחימה שלהם ולחזור לשלוט בעזה.

במסגרת תוכנית ההתנתקות ב־2005 נסוגה ישראל מציר פילדלפי ונוצרו הבנות ביטחוניות עם קהיר. המצרים הציבו 750 חיילים לאורך הציר כדי להילחם בטרור ולמנוע הסתננויות והברחות - בעיקר של אמצעי לחימה. המצרים לא עמדו במשימה. ב־2007, לאחר עליית חמאס לשלטון, התפתחה תעשייה משומנת של הברחות מסיני לעזה. מי שהרוויח מכך היו העזתים והסוחרים המצרים בסיני, ארגוני פשיעה וחיילים ואנשי כוחות הביטחון המצריים, אלה שאמורים היו למנוע את ההברחות ובמקום זאת קיבלו שוחד מזדמן תמורת עצימת עיניים. בקהיר הכחישו, אך כשישראל ביקשה להשתלט מחדש על הציר איימו המצרים בהקפאת היחסים. וכך, מהלך שאמור היה לפתוח את המלחמה נדחה שוב ושוב כדי לרצות את המצרים והאמריקנים.

אחת המסקנות הבולטות מ־7 באוקטובר היא שישראל יכולה לסמוך רק על עצמה בנוגע למניעת הברחות ופעילות טרור. מספר המנהרות מעזה לסיני שצה"ל חשף מאז תחילת התמרון ברצועה, לצד כמויות הנשקים העצומות, הם ההוכחה לכך שהניסוי המצרי של שליטה ביטחונית בציר פילדלפי נכשל. עובדה זאת, לצד קריסת "קיר הברזל" הטכנולוגי בין ישראל לרצועה, ממחישות עד כמה אין תחליף לנוכחות הישראלית בשטח.