תנו סיכוי לחוסנם של החטופים

לא כדאי להכניס את כל המדינה, ואפילו לא את כל החטופים, לשבלונה הפוסט־טראומטית שאנו מדמיינים, ולנבואות שיגשימו את עצמן בנפשות חבוטות

טיפול קבוצתי. אילוסטרציה, צילום: GettyImages

המילה השגורה בפי רבים מאז 7 באוקטובר היא "טראומה". יש הנחה שמאורעות זוועה בהכרח צורבים את הנפש, וחרכו את התודעה בשובל עוצמתי של כאב ואימה.

פוסט־טראומה, כתופעה נפשית, היא מצב שבו חוויית העבר לא מרפה, ונוכחותה נמשכת לתוך ההווה. עולם המשמעות של האדם קורס לתוך עצמו, ומותיר תחושה של כאוס, חוסר אונים וחוסר ודאות. מחקרים מראים כי הטראומה נרשמת בגוף האדם, ולא רק בתודעתו. באופן דומה, הטראומה הלאומית של 7 באוקטובר נרשמה בגוף האומה, בכולנו.

מחקרים מראים כי הרוב המכריע של בני האדם - יותר מ־80%, ולעיתים אף 90% - אם וכאשר ייחשפו לאירועים טראומטיים, גם לחמורים שבהם, יגלו חוסן. חלקם יחוו קושי רב בסמוך לטראומה, אך הוא יישכח במהרה או בחלוף הזמן, והם יחזרו למצב הדומה לזה שקדם לטראומה

לא כך חייבים להיות הדברים. ספרות המחקר על ההשלכות הנפשיות של אירועים בעלי אופי טראומטי, מלמדת כי אין אדם שעובר אירוע כזה ודבר לא נותר בו - יהא אותו הרישום, קטן או גדול. יתרה מכך, המחקר מראה כי טראומה מעשה ידי אדם, בכוונת מכוון לפגוע ולהרע, היא חמורה מזו שאירעה בגלל מצב נסיבתי מקרי, כגון רעידת אדמה. היא בעלת יכולת לנתץ את האמון והביטחון הבסיסיים.

ואם לא די בכך, טראומה ממושכת הכוללת מצב של שליטת הפוגע על קורבנותיו, וכן חוסר יכולת של הפרט למלט את נפשו, היא מורכבת אף יותר, והשלכותיה הנפשיות עשויות להיות הרסניות יותר פי כמה. הממצאים מעלים במיוחד את הדאגה לשלומם של החטופים - אלה שעוד נמצאים בשבי ואלה שכבר חזרו.

אך אותם המחקרים מראים כי הרוב המכריע של בני האדם - יותר מ־80%, ולעיתים אף 90% - אם וכאשר ייחשפו לאירועים טראומטיים, גם לחמורים שבהם, יגלו חוסן. חלקם יחוו קושי רב בסמוך לטראומה, אך הוא יישכח במהרה או בחלוף הזמן, והם יחזרו למצב הדומה לזה שקדם לטראומה. אחרים יחוו סימפטומים פוסט־טראומטיים ממושכים יותר, אך עם הזמן, ובעיקר עם הטיפול והתמיכה הנכונים, גם אנשים אלו יוכלו לחזור לתפקוד יומיומי רגיל יחסית.

אין זה אומר שהטראומה לא נרשמה בהם, או נשכחה - ודאי שהיא הותירה בהם את חותמה, בסיפור חייהם ובמהלך יומם. ואמנם, הלפיתה העזה שלה בנפשם אינה עזה כפי שיכלה להיות. זהו חוסן.

על כן אני אומר: בואו ניתן סיכוי לחוסן. אל לנו למהר להכניס את כל המדינה, ואפילו לא את כל החטופים, לשבלונה הפוסט־טראומטית שאנו מדמיינים. אל נא נפתח נבואות שיגשימו את עצמן בנפשות חבוטות. אל נא נגרום לכך שתחושות אשמה ילוו את מי שלאחר כל מה שעברו - מוצאים בעצמם את הכוחות לחזור לחיות חיים יחסית "נורמליים".

אין בכך כדי לומר שעלינו להדחיק את הטראומה, או להתכחש לתגובות הפוסט־טראומטיות שאכן יצוצו. אדרבה - הגברת החוסן תלויה במתן מענה ראוי ונכון לתגובות הנפשיות הללו, שגם בהן יש משהו נורמלי בתוך המציאות הלא נורמלית שבה נוצרו.

נזכור שכ־10% מהאוכלוסייה הם פגיעים. לכל מצוקה יש לעשות מאמצים כבירים כדי למצוא מזור. גם נבואה של חוסן יכולה להגשים את עצמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר