זו לא ההסברה, זו השנאה

אנחנו חווים גל אנטי־ישראלי גובר ככל שהמלחמה מתארכת, והישראלים והיהודים בחו"ל מתקשים להבינו. הרי כל אומה או מדינה שהיתה סופגת מתקפת זוועה ברברית כמו זו של 7 באוקטובר - היתה תוקפת ככל יכולתה את החברה שהוציאה מתוכה רוע כזה. מתקפתה היתה הרבה יותר חריפה ועתירת נפגעים מזו שלנו - ולישראל מעיזים לייחס "ג'נוסייד".

במתקפה שלנו ברצועה, היחס בין ההרוגים האזרחים לבין ההרוגים הטרוריסטים הוא בין 1.5:1 לבין 3:1, לפי הערכות ישראליות ואמריקניות. הרבה פחות מאשר בעימותים דומים במקומות הרבה פחות חפורים וצפופים. צה"ל מתאמץ מאוד להימנע מפגיעה בלא לוחמים.

אחת הדרכים הנפוצות של ישראלים ויהודים בחו"ל להגיב להוצאת הדיבה על ישראל, היא להתלונן על "ההסברה". כביכול, אנחנו לא מפיצים את המידע כראוי ולא מפרשים אותו בכישרון, לא עדכניים, רשלנים, ובקצרה - לא בלמנו כראוי את האנטישמיות המתפרצת עכשיו. התגובה הזאת מבוססת על ההנחה התמימה, שלפיה אילו רק היו מאשימיה של ישראל יודעים את האמת - הם היו נגמלים מהתעמולה הערבית, המוסלמית או ה"פרוגרסיבית" ורואים את האור.

אבל רובם הגדול יודעים את האמת, פחות או יותר, או יכולים לדעת אותה, גם בלי הסברה ישראלית. רוב מאשימי ישראל לא מתעניינים בעובדות לאמיתן. לא העובדות הן המזינות את שנאתם לישראל, להפך - שנאתם הראשונית היא הסיבה להאשמותיהם. הם לא מסיקים אותה מעיון בעובדות, אלא מטילים אותה על העובדות.

יש להיגמל מאשליות. הסברה, תעמולה, מאבק לפקוח את עיניהם של נכי רוח ושל אובדי דרך - כל אלה הם פעולות ברוכות למען ריבוי ידידינו בעולם ולחיסון ידידותם. מדובר גם בפעולות חשובות כלפי פנים, לעצמנו, כי אנו נוטים לשכוח פרעות כמו באוקראינה ב־1919 ובחברון ב־1929, ואף את השואה. זה נחשב לא רציונלי, ולעיתים מתואר כהפחדה עצמית או הסתה, להביא את שנאת ישראל בחשבון כשאנחנו מגבשים הערכות ועמדות מדיניות ואסטרטגיות.

אך הסברה, חינוך ועיון לא ימגרו את השנאה ההיסטורית הקשה, המצויה ביסוד ההפליה לרעה של ישראל לעומת מדינות אחרות. אנטישמיות ברברית ועקשנית רודפת אותנו כבר עידנים, ואפילו מדינת ישראל לא מיגרה אותה, אלא רק העצימה את יכולתנו להתמודד איתה (וגם הגבירה את הקנאה האנטישמית בהצלחת המדינה).

האנטישמיות היא שנמצאת בשורש הייחול הגלוי לתבוסתנו שהתפרץ עכשיו, כשנחשפה חולשתנו הפנימית לפני 7 באוקטובר ואחריו ונצנץ סיכוי לנצח אותנו. היא זו שנמצאת בשורש האדישות לשריפת תינוקות חיים מול הוריהם, למעשי אונס ועינויים מפלצתיים, לאיום על ישראל בהנהגת הרשע של איראן המתגרענת. זה פתטי ומייאש - ולכן אסור להשליך את יהבנו על הסברה כלפי חוץ לנוכח האיבה הזאת.

נסביר לעולם מה שנסביר, אבל נזכור שהצלחתנו תהיה מוגבלת. עיקר המאמץ התודעתי צריך להיות מופנה כלפי פנים, לישראל ולתפוצות היהודיות - להיאבק בהדחקה המזיקה של האנטישמיות, ובוודאי בהפנמה החולנית שלה, כלומר מה שמכונה "אוטו־אנטישמיות"

הנקודה הארכימדית הראשונית להתמודדותנו עם האיבה הזאת היא תודעתית ופנימית. למי שנתונים לשנאה מפחידה ורציפה יש נטייה להדחיקה, אחרת היא מציפה ומשבשת את תחושת המציאות. זו נטייה טבעית - אבל עלינו להיגמל ממנה, או לפחות להגביל את תוקפה. נדרש איזון: מודעות להשלכות המעשיות של שנאת ישראל, ללא היסחפות רגשית בעטייה.

נסביר לעולם מה שנסביר, אבל נזכור שהצלחתנו תהיה מוגבלת. עיקר המאמץ התודעתי צריך להיות מופנה כלפי פנים, לישראל ולתפוצות היהודיות - להיאבק בהדחקה המזיקה של האנטישמיות, ובוודאי בהפנמה החולנית שלה, כלומר מה שמכונה "אוטו־אנטישמיות".

תכלית המאמץ צריכה להיות בהחזרת המודעות שלנו ושל יהודי התפוצות לעוצמתה ולתוקפה של האנטישמיות, כדי שנסיק את המתחייב מעשית מהמודעות המחודשת הזאת: עלייה והתיישבות, לכידות חברתית, כלכלית ותרבותית, וטיפוח העצמאות האסטרטגית היחסית של ישראל.