כך הונה אותי לוין קיפניס

זהו סיפור על היום שבו התברר לי שלוין קיפניס היה נוכל, והוליך אותי שולל בתרמית פירמידה מהזן הנחות ביותר. הסיפור מתחיל בכיתה ג', עת יצאתי מהארון בהצהרה כנה בפני כל המשפחה: עמוק בפנים אני למעשה בומר קשיש ונרגן, ואני לא אוהב את פורים וזה לא הולך להשתנות. זהו, פרקתי.

הוריי, כיאה לעולים דרום־אמריקנים, הגיבו בהתאם ואמרו שאפסיק לבלבל את המוח, ושבאופן כללי, לילד קרצייתי בן 8 אין ולא אמורה להיות אף הצהרה ששווה לעצור בשבילה חיסול אסאדו. אחיותיי היו תכליתיות ורגישות הרבה יותר, ופשוט הורידו לי קטנה אל בין החיבורים כדי להעביר את אותו המסר בצורה פיזית.

נוסיף את העובדה שאני לא שותה, ושונא להשתכר רק קצת פחות משאני מתעב ריכוזי שיכורים שהם לא סקוטים - וקיבלתם יום חג שההבדל היחיד בינו לבין תשעה באב הוא שביום ציון חורבן בית מקדשנו החזן נועל נעליים מצחיקות יותר

כבעל הפרעות קשב וריכוז שיודע להבדיל בין ריטלין לסוגיו רק מרחרוח - עבורי פורים הוא חג אסוני. אני אוהב לפרק ממתקים כמו דוגמנית אחרי אודישן, אבל שונא לארוז ולשלוח. אוהב ללבוש מה שבא לי (חוץ מצהוב, כמובן), אבל שונא להתחפש. אוהב להרעיש ולדכא אחרים משל הייתי טבעוני בתחילת דרכו, אבל שונא (שונא־שונא) רעש מפתיע של אחרים, ומתפלץ שבעתיים כשמדובר ביצירת תשפוכת השטן המתקראת "נפצים". אוהב להקשיב לפרשת השבוע בבית הכנסת - עם קורטוב קונצרטה, כמובן - אבל מתענה בעת קריאת המגילה, חוויה שהיתה ושעדיין נחשבת פסגת הסבל שלי.

דמיינו ילד בן 8 בשלהי שנות ה־80 שמחפש מניין עם "קריאה מהירה". מניין יקי, מסודר וסילוני שבו נקראת המגילה במהירות, ויותר חשוב - בלי רעש. בלי עדר של דרדקים שלבושים כמו נינג'ה מ"עלי אקספרס" הרבה לפני שג'ק מא נולד ומרעישים ב"המן". בלי הטמבל המבוגר הדפוק והמתחלף שצועק "בוז" גם בשורה "וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ" (כי מיסים זה רע, הבנתם?) אבל מצחיק בכך רק את עצמו. והכי חשוב: בלי העמלקי התורן עם הנפצים, שתמיד (תמיד) יפספס את ה"המן" ויפוצץ בדיוק אחרי אסתר המלכה.

נוסיף את העובדה שאני לא שותה, ושונא להשתכר רק קצת פחות משאני מתעב ריכוזי שיכורים שהם לא סקוטים - וקיבלתם יום חג שההבדל היחיד בינו לבין תשעה באב הוא שביום ציון חורבן בית מקדשנו החזן נועל נעליים מצחיקות יותר.

דקלום לוחש של יצירתו של לוין קיפניס "אני פורים" היווה בשבילי את שלב 11 בתוכנית 12 הצעדים לגמילה מסמים - הרי הוא שלב התפילות. במקום "שמע ישראל" דקלמתי ברפטטיביות את השורות השלישית והרביעית מהמונומנט: "הלא רק פעם בשנה אבוא להתארח". הרגשתי שקיפניס הגדול מנחם אותי אישית. לוחש באוזניי "יום אחד וזהו".

וכך דקלמתי שנה אחר שנה, עד קצת אחרי נישואיי, עת עברנו מירושלים ללוד וגיליתי שקיפניס רימה אותי. פשע ואלימות? שטויות. בלוד, כך התברר, יש רק בעיה אחת: סיבוך רפואי־הלכתי נדיר הביא לכך שזו העיר היחידה שבה פורים נחגג פעמיים. פעמיים שולחים מנות, פעמיים מתחמקים משיכורים ומנפצים, ולא פחות מארבע פעמים קוראים מגילה וסובלים את הדאחקה השנונה על המיסים. פורים ראשון בלוד היה המטלטל בחיי. מאז התגברתי. מישהו מכיר מניין מהיר באזור? נא לשלוח לי למייל. תודה.