תפיסת הביטחון של ישראל, שגובשה בידי דוד בן־גוריון, מייסדה של המדינה וראש ממשלתה הראשון, שכמותו לא קמו לנו מאז, גרסה בפשטות: הרתעה, התרעה והכרעה מהירה של האויב בשטחו, תוך הסתמכות בלעדית על כוחה הצבאי של ישראל ולא על עזרה שתקבל מכוחות זרים.
מאז השתכחה התורה שעל ברכיה גדלו והתחנכו לאורך שנים מנהיגי המדינה ומפקדי צבאה, ודומה שכיום דבר לא נותר ממנה. ב־7 באוקטובר לא היו, כידוע, לא הרתעה וגם לא התרעה, ובבהלה שאחזה במנהיגינו הם פנו לבקש רווח והצלה מארה"ב. זו שיגרה לאזורנו שתי נושאות מטוסים כדי להגן עלינו, כאילו היינו רפובליקת בננות שכל קיומה בא לה מרצונם הטוב של האמריקנים.
אלא שלטמון את הראש בחול ולהמתין שהדברים יקרו מעצמם אינו פותר את הבעיות, ובכל מקום שבו יש ואקום - מישהו אחר כבר ידאג למלאו ולקבל במקומנו את ההחלטות
עתה מתברר שגם עקרון ההכרעה המהירה השתכח מאיתנו, שהרי המלחמה הולכת ומתארכת ואין כל צפי לסיומה. זאת, למרות הישגיו הצבאיים של צה"ל שהביאו למיטוט כוחו הצבאי של חמאס וגם שלטונו בצפון הרצועה, ובתוך זמן לא רב יקרה הדבר גם בדרומה. אלא שנראה שאיש אצלנו אינו ממהר להביא את הקרבות אל קו הסיום, וזאת למרבה הצער מכל הטעמים הלא נכונים - היינו טעמים שאינם קשורים לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל.
זה עשורים רבים ישראל אינה מצליחה להביא להכרעה מהירה של האויב, ולמעשה אינה מצליחה להכריעו כלל. כך במלחמת לבנון השנייה, שהתמשכה לאורך 33 ימי דשדוש ארוכים והסתיימה במעין "תיקו" בין ישראל, המעצמה החזקה במזרח התיכון, לבין ארגון הטרור השיעי בלבנון. כך גם במבצע צוק איתן שנמשך 50 יום ושמתברר כיום ובראייה לאחור ככישלון רבתי - שהרי האויב לא הוכרע בו, ובעקבות המבצע לא הושגה לא הרתעה וגם לא היכולת להתריע על כוונותיו של חמאס.
גם מי שרואה, בטעות, במלחמת חרבות ברזל מעין מלחמת עצמאות של דורנו, כאילו מצבה של מדינת ישראל כיום - כוחה, עוצמתה הצבאית והכלכלית ויכולותיה - זהה למצבה כשקמה בשנת 1948, גם הוא צריך לזכור כי דוד בן־גוריון הבין שיש רגע בחיי אומה שבו צריך להביא את המלחמה אל סיומה; שכן, רק סיום הלחימה יבטיח את ההישגים שהושגו בה ואת בניין העם והמדינה.
אמת, בניגוד להערכות המוקדמות בימיה הראשונים של המלחמה מתברר שזמנה של ישראל בידיה, תודות לתמיכה האמריקנית בזירה הבינלאומית. למותר לציין שאם היו יודעים זאת אצלנו, וגם חושבים יותר לעומק ומחוץ לקופסה בשלב תכנון מהלכי המלחמה, הרי זו היתה נראית אחרת לגמרי, וכך למשל צה"ל היה כבר ערוך זה זמן לאורך קו הגבול שבין הרצועה למצרים, מחזיק בידו את רפיח, שער הכניסה לעזה. אבל כל זה בבחינת חלב שנשפך, והשאלה החשובה יותר היא: מה הלאה?
אלא שנראה שממשלת ישראל נרתעת מלקבל את ההחלטות שיביאו לסיום המלחמה ויבטיחו את הישגיה. זאת, ככל הנראה, מכיוון שאינה רוצה לדון ולהחליט בשאלות הנלוות, שהן־הן שתבטחנה את הניצחון האמיתי במלחמה - אופי הנוכחות או אף השליטה הישראלית בעזה - צבאית או אזרחית? כמו גם שאלת השאלות - מה רוצה ישראל שיקרה ברצועה ביום שאחרי.
אלא שלטמון את הראש בחול ולהמתין שהדברים יקרו מעצמם אינו פותר את הבעיות, ובכל מקום שבו יש ואקום - מישהו אחר כבר ידאג למלאו ולקבל במקומנו את ההחלטות.
על הממשלה לחשוב ולהחליט על נקודת הסיום של המלחמה - היכן ומתי? ועל עיצוב המציאות בעזה ביום שאחרי - בשאיפה, הפיכתה לאיו"ש משודרג בשליטה ביטחונית ישראלית. כדאי שהדבר יקרה בהקדם, כשהיוזמה עדיין מצויה בידינו ועוד לא הגענו לשלב של דשדוש ללא מטרה בבוץ העזתי. הכרזה על סיום המלחמה חשובה גם להנעתם של גלגלי החברה והמשק מבית, ותזרז את התנעתו של התהליך - בשאיפה מדיני - לשינוי של המציאות הביטחונית בצפון. אז למה לחכות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו