ב־10 באוקטובר, שלושה ימים לאחר הטבח הנורא, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נשא נאום תמיכה חשוב: "אנחנו עומדים לצד ישראל... כמו לכל אומה בעולם, לישראל יש הזכות להגיב". הנשיא האמריקני גם הבטיח לספק לישראל סיוע צבאי מקיף. שמונה ימים לאחר מכן ביקר ביידן בתל אביב וקרא בקול: "עם ישראל חי".
אז מה השתבש? איך הגענו מביידן של "אתם לא לבד" לביידן של "התגובה (הישראלית) בעזה... היתה מוגזמת"? אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל גורם מרכזי באזור, מעצמה בעלת השפעה ותרומה בזירה העולמית. אבל ישראל היא פיון על לוח שחמט של שחקנים בעלי אינטרסים ושיקולים גדולים יותר. למעשה, אילו הדבר היה תלוי במחלקת המדינה ובמחלקת ההגנה של ארה"ב, מדינת ישראל לא היתה קמה.
מאז 29 בנובמבר 1947, שעה שהנשיא הארי טרומן תמך בתוכנית החלוקה 181, עשו בכירי הממשל האמריקני כל מה שניתן כדי להסביר לנשיא שבמארג השיקולים האסטרטגי של ארה"ב כינונה של מדינה יהודית בלב סביבה ערבית יפגע אנושות באינטרסים האמריקניים בזירה המזרח־תיכונית. הטיעון הזה היה נכון למערכת הדו־קוטבית של תקופת המלחמה הקרה, שבמהלכה תמכו הערבים בסובייטים, והטיעון נכון גם כיום, עת האינטרסים האמריקניים הצבאיים והכלכליים מול הסעודים, הקטארים ואפילו המצרים משתלבים טוב יותר מול אלה של וושינגטון וירושלים.
קחו לדוגמה את קטאר. בינואר 2018 פתחו האמריקנים והקטארים ב"דיאלוג אסטרטגי" שמטרתו למסד דיונים משותפים בסוגיית ביטחון המזרח התיכון ויציבותו. נוסף על כך, הגדירה וושינגטון את קטאר "קליינט משמעותי" של אמצעי לחימה אמריקניים. ושלא נתבלבל - כל זה היה בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ הרפובליקני.
ואם חשבנו שביידן ה"ציוני" ישנה משהו מול דוחא, אז שוב טעינו. במארס 2022 קיים הנשיא האמריקני את הבטחתו לאמיר תמים בן חמד אאל ת'אני, ומינה את קטאר לבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו. אז בעוד לכל ישראלי ברור כי מדובר במדינה שתומכת בטרור ומממנת אותו, נראה שוושינגטון מסתכלת על האמירות הקטנה במשקפת אחרת.
מעבר לשיקולים האסטרטגיים של ארה"ב, שאיפתו של כל נשיא אמריקני מכהן היא להיבחר לקדנציה שנייה בבית הלבן. המלחמה לא היתה נוחה לביידן מיומה הראשון, בעיקר משום שפרצה בשנת בחירות. ייתכן שבלהט ההתרגשות מעוצמת התמיכה האמריקנית לא שמנו לב לדברים, אבל בנאום שנשא בישראל ב־18 באוקטובר הצהיר ביידן, בלי להסס, וזאת לאחר שפגש את משפחות החטופים, ש"רוב הפלשתינים הם לא חמאס" וש"גם העם הפלשתיני סובל מאוד". ולכן, הוא הודיע, ארה"ב פועלת "ליצור מצב שבו ניתן יהיה לסייע לחייהם של תושבי עזה" בכסף ובסיוע הומניטרי.
בכך קבר ביידן את הסיכוי של ישראל להשיג ניצחון מהיר במלחמה, ויותר מזה - להשיב את החטופים. למה? כי הוא ידע שתמיכה בלתי מסויגת בישראל תעלה לו בקולות הבוחרים המוסלמים במדינות המפתח בארה"ב. אם ביידן רוצה לחזור לבית הלבן בנובמבר 2024, הוא לא יכול להתעלם מהפגנות התמיכה של המוסלמים ותומכיהם הפרו־פלשתינים במדינות כמו מישיגן, פנסילבניה ואוהיו. ושיקולים פוליטיים אסטרטגיים חשובים יותר מרצונה של ישראל לחסל את חמאס ולהשיב את בניה ובנותיה הביתה בחיים.
ואם חשבנו שביידן ה"ציוני" ישנה משהו מול דוחא, אז שוב טעינו. במארס 2022 קיים הנשיא האמריקני את הבטחתו לאמיר תמים בן חמד אאל ת'אני, ומינה את קטאר לבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו
נראה שכבר לפני 40 שנה חזה שלום חנוך את עתיד היחסים בין ארה"ב לישראל. "אלה, אלה... מה קורה לה? מה אם סתם נדמה לה", כתב חנוך. "היא תישבר, היא תיגמר. יום אחד הוא לא ירצה בה יותר... שמישהו יגלה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה. אלה המסכנה". אולי הגיע הזמן להתעורר ולהבין שבמערך היחסים המשתנה של המאה ה־21 ישראל היא כבר לא הנכס האסטרטגי של ארה"ב, כפי שהיא החשיבה את עצמה. ואולי, למעשה, ישראל אף פעם לא היתה כזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו