לפני כשבוע נשלחתי על ידי העיתון לסקר את העצרת המרכזית לזכרו של יצחק רבין. מתאים לי, חשבתי לעצמי כשקיבלתי את הביפר, ממש משימה עיתונאית שמתאימה למידותיי: שמאלנית, חילונית, תל-אביבית. זו היתה גם אחת מאותן משימות עיתונאיות שעוד בטרם נשלחת אליהן ידעת בדיוק מה תחפש, וסביר להניח שגם תמצא. את הילד שמחזיק נר לזכרו של רבין למרות שנולד הרבה אחרי הירצחו; את אותם בני נוער מהתנועה, חבוקים במעגל, בעוד ראש השבט מסביר להם כמה חשוב המעמד. הרבה אנשים הגיעו, ציינתי לעצמי, כשהתקרבתי לכיכר. למרות השנים שחלפו האוטובוסים ממשיכים לזרום והכיכר מלאה. לקח לי זמן להבין מה מפריע לי שם, בנוף האנושי של כיכר רבין. חילונים, שמאלנים, תל אביבים וכמובן - רוב מוחלט וברור של אשכנזים. לא היה צריך להיות בעל רגישות חברתית יוצאת דופן כדי להרגיש את מה שאני הרגשתי: אוכלוסיית האנשים שהגיעו אל הכיכר, המלאה עד אפס מקום, היתה מוגדרת באופן מביך ממש. "לא מפריע לך שכולם דומים כאן אחד לשני-", שאלתי סטודנט אחד שפגשתי מסתובב בקהל והחלטתי לראיין אותו. "זה לא נכון", הוא אמר לי, "יש פה איזה קבוצה שמסתובבת, תחפשי אותם, דווקא דתיים". חיפשתי קצת וראיתי אותם. בין עשרות שלטי "שלום עכשיו" ומאות החולצות הכחולות, עמדו כעשרה צעירים - והזרות שלהם זעקה לשמיים. היו ביניהם כמה כיפות סרוגות, אישה אחת עם כיסוי ראש, ושלט אחד גדול ויוצא דופן: "לא להסתה נגד מתנחלים". הוקל לי כשמצאתי אותם עומדים שם. הם היו שקטים, משועממים - אבל הם לפחות היו שם, מראים לנו שאנחנו בכל זאת עם אחד. בכל זאת בסוג של קשר. עברה בדיוק דקה עד שהבנתי שתחושת ההקלה היתה מוקדמת מדי. את החבורה השקטה, שלא עשתה כלום - לא קראה קריאות ביניים, לא שרה ולא צעקה - הקיפה בפתאומיות טבעת של אנשי יס"מ, חלקם סמויים. הם פעלו בתוך שניות. בחדות ובמיומנות הם הקיפו במהירות את החבורה, תפסו את אנשיה בכוח והובילו אותם "למתחם שדרות בן ציון", כמו שהכריז במכשיר הקשר השוטר הסמוי שעמד מאחור. האמת שהם לא היו צריכים להיות מאוד אלימים. את הצעירים הדתיים ("שניסו לעשות פרובוקציות", כך הסבירה לי אחר כך אחת השוטרות שממנה ביקשתי הסברים) הם תפסו די בהלם, לא מצליחים להגיב בזמן. רוב האנשים שעמדו סביב הפנו את מבטם אל במת העצרת, וכלל לא שמו לב למתרחש. איש לא התערב. רק אותי זה תפס, מופתעת וכעוסה עד דמעות. לא כעסתי על השוטרים, שוודאי פעלו בהתאם להוראות ברורות שניתנו להם מבעוד מועד. כעסתי בעיקר על עצמנו. אלה שאוהבים לספר לעצמם את אותו סיפור שוב ושוב. אנחנו, שמקפידים לראות את אותם האנשים שנראים בדיוק כמוהם. שחושבים שהם פלורליסטים אבל נתפסים בערוותם דווקא באירוע שאמור לסמל את ההפך הגמור. לא מעט כעסתי גם על אלה שצועקים ומתריעים מפני הרצח הפוליטי הבא - ולא מבינים שהוא יתרחש דווקא מתוך הפילוג שהם עצמם יוצרים, דווקא מתוך שני העמים שבמו ידינו יצרנו. העצרת התקרבה לסיומה. עם צליליו המסכמים של "שיר לשלום" עזבתי את העצרת בתחושה כבדה. ידעתי שמעתה והלאה במקום שבו לא כל אנשי העם הזה יכולים לעמוד - גם אני לא אוכל לעמוד. הבנתי שלעצרת הזאת אני לא חוזרת. את עצרת הזיכרון שלי אצור בעצמי. החלטתי אז, לפני כשבוע, שמעתה את יצחק רבין ז"ל, ראש הממשלה שנרצח, אזכור בדרך שלי. רצוי תוך ויכוח פוליטי שוצף שנדון על כוס בירה, עם אנשי ימין משוק התקווה או עם חברים דתיים מגבעת שמואל. מכאן והלאה אעשה זאת במקום אחר, מגוון יותר, צבעוני יותר, הרחק מכיכר רבין שבמרכז תל אביב.
