מחירה של אי־ההחלטה

הפרשנים באולפנים חסרי סבלנות, ומשדרים חוסר נחת ואפילו ספקנות באשר למהלכה של המלחמה שמנהלת ישראל נגד חמאס מאז 7 באוקטובר. אבל עם כל הכבוד לפרשנים - הרי בשטח עצמו הישגיו של צה"ל מדברים בפני עצמם, ומלמדים כי הצבא עומד במשימות שהוטלו עליו.

אם קיים פער בין המציאות בשטח לבין האופן שבו זו נתפסת בתקשורת, ואולי גם בציבור, פער זה נעוץ בציפייה הלא ריאלית להכרעה מהירה, ולתמונות ניצחון שאותן קשה או אף בלתי אפשרי "לייצר" בלחימה מול ארגון טרור. חבל שאיש בהנהגה הישראלית לא מנסה להסביר זאת לציבור, במקום להפריח סיסמאות והצהרות המעוררות דווקא ציפייה לא ריאלית כזו. ולבד מכך, צריך להודות שאף הישג או ניצחון לא ישכיחו את 7 באוקטובר, וניצחון בלא השבת החטופים לבתיהם ולמשפחותיהם לא יהיה שלם.

ועם זאת, אסור להקל ראש בהישגיו של צה"ל במהלך שלושת החודשים האחרונים. רוב רצועת עזה - החל בצפון הרצועה ובעיר עזה, דרך מרכז הרצועה וכלה בעיר חאן יונס וסביבותיה - מצוי בשליטה מעשית של צה"ל. באזורים אלו פועלות עדיין חוליות טרור המבצעות פיגועים נגד כוחותינו, ואפילו משגרות טילים לעבר ישראל, אבל חמאס ככוח צבאי וכרשות שלטונית חדל להתקיים בהם.

אזורים אלו הפכו למעשה למעין "איו"ש 2". והרי גם באיו"ש פועלות חוליות טרור, וגם שם מנהל צה"ל מאבק יומיומי נגד הטרור, ובכל זאת - מרחב איו"ש מצוי בשליטה ביטחונית של ישראל, ואין חשש ואין אפשרות שיצוץ בו צבא חמוש, מיומן ומצויד של האויב. דומה גם שכל מי שעיניו בראשו בעולם הערבי הפנים את המסר העולה מפעולותיו של צה"ל ברצועה - אוי לו למי שיעז להרים את ידו על ישראל ועל אזרחיה.

אבל אחרי כל זה, נדרשת מילה של אזהרה: צה"ל היכה בחמאס וריסק את כוחו הצבאי, אבל ישראל נמנעת מלכבוש את הרצועה ולקיים בה נוכחות של קבע. התוצאה היא ואקום, ואף כאוס המשרת את חמאס. אם נותיר את הוואקום הזה, חמאס ישוב אל האזורים שבהם פעלנו ושמהם יצאנו, יחזור לנהל את ענייניה של האוכלוסייה שנותרה בהם, ובסופו של דבר יפעל לשקם גם את כוחו הצבאי. אין מדובר בימים או בשבועות, אבל בהיעדר אלטרנטיבה אחרת - שובו של חמאס, שנותר הכוח החברתי והפוליטי היחיד בשטח, הוא בלתי נמנע. ולמול דבר זה לא יועילו מבצעים ופשיטות של כוחותינו. אלו יעילים באיו"ש ויכולים להיות כאלו גם ברצועה, רק אם נהפוך את המציאות בה למציאות של איו"ש.

ישראל חייבת וגם יכולה לעצור תהליך זה של שיבת חמאס. עליה לתפוס את השטח ולשלוט בו.

אם קיים פער בין המציאות בשטח לבין האופן שבו זו נתפסת בתקשורת, ואולי גם בציבור, פער זה נעוץ בציפייה הלא ריאלית להכרעה מהירה, ולתמונות ניצחון שאותן קשה או אף בלתי אפשרי "לייצר" בלחימה מול ארגון טרור

עליה לכונן בו ממשל צבאי, לקיים מפקד של האוכלוסייה ולהתחיל לספק לה שירותים בעצמה - ולא דרך סוכנויות או"ם, שאינן אלא משתפות פעולה עם חמאס הפועלות יד ביד עימו. בכך יהיה כדי לחזק את האחיזה הביטחונית והצבאית של צה"ל באזורים אלו, וגם כדי לייצר את התנאים ליום שאחרי סיומה של המלחמה באופן שיבטיח את האינטרסים של ישראל. ובכך גם יהיה כדי לשרת את ההסברה הישראלית, המתמודדת עם האשמות כי ישראל לא עושה דבר כדי להקל את סבלה של האוכלוסייה האזרחית ברצועה, שאותה תופס העולם בטעות כאוכלוסייה בלתי מעורבת, ואפילו כבת ערובה בידי חמאס, הנאלצת לשלם את מחיר פשעיו.

אסור, אפוא, לחכות, ואסור להימנע מהחלטה באשר לעתיד הרצועה. ההתדיינות עם ארה"ב ועם מדינות אירופה וערב באשר לעתיד הרצועה יכולה להימשך חודשים רבים וגם שנים, ודיונים אלה עשויים גם להסתיים בלא הכרעה.

אבל המציאות בשטח לא תמתין לנו, ואם נאבד עליה שליטה - נאבד את הישגיו של צה"ל בלחימה.