ביום אפור וקר בברלין הכל על הקרקע לבן. מסמא עיניים קוראים לזה, ובצדק. אני בגרמניה, והמעבר לכאן לא התבצע דרך דלת אחורית של ארון, כמו בספר ההוא, אלא מדלתו הקדמית של מטוס. וכעת זו הסופה הגדולה של החורף שהופכת את העיר הזאת, ברלין, למשהו פנטסטי ומוזר. וגם מפחיד יותר מהרגיל. פסטיבל החורף של הברלינאים, שעיקרו גלישה צוהלת במדרון במזחלות משפחתיות, נראה נהדר. הוא אמור לגרום גם לישראלי - לי - להרגיש חלק מהתמונה. אבל הצהלה הגרמנית מעוררת מועקה. הצלצולים נעים על הקשת שבין הנעים לבין המחריש. משהו קודר מציץ מתוך הלובן. ילדים - חמודים, אני מודה, כאילו האחים גרים בעצמם ציירו אותם - מתבוננים בי עכשיו בסקרנות. הם מדברים אלי בגרמנית שוטפת, שוצפים שאלות וסקרנות לגבי הזר הכהה שמצלם את הגן הלבן. אני אחר, והם לא. אני מדבר מעט גרמנית, זו תשובתי הציונית ההולמת. והנה מתברר שאני קצת מפחד מגרמנים, גם כשהם בני 7. למה? הרי זה כבר לא אמור להיות כך. הדור השלישי של הגרמנים מנסה לחיות עם הסינדרום ואיתנו בכנות וביושרה. הדור הרביעי כבר לא מפחד להפגין ברחובות נגד ישראל. זה, בעיניי, לא דבר רע. טוב שיעזו לבקר כאן את ישראל מבלי לחשוש שנגיב באזכור של אושוויץ. וגם טוב שהם גולשים בשלג, בכיף שלהם. שיהיו נורמליים. יותר טוב להם. יותר טוב גם ליהודים. בכלל, נורמליות וצדק הם העניין המרכזי בגרמניה של מרקל. גרמניה של היום רוצה מאוד להיות חדה, ברורה, הוגנת. ואם כבר להיות בסדר, אז עד הסוף. כולל תפקיד משנה חשוב במלחמת בני אור בבני חושך. הגרמנים החליטו להיות בצד של הטובים, אני מודיע לעצמי ומנסה להירגע. עובדה שהם נלחמים עם האמריקנים נגד הטליבאן. אנגלה מרקל היא בוודאי לא הרעה בסיפור הגרמני. ממש לא. הרי כל מפגש איתה ועם דמותה מותיר רושם של אישה הגונה. אלא שדווקא במשמרת שלה שבה לאופנה, לראשונה מאז המלחמה ההיא, המילה "קריג" - "מלחמה" בגרמנית. זה קרה אחרי שהפצצה שגויה של נאט"ו קטלה 140 בני אדם, רובם אזרחים, באפגניסטן. ההפצצה חיסלה אזרחים, וגם את הקריירה של שר ההגנה ושל הרמטכ"ל, שנתפסו באי אמירת אמת בעקבות המקרה. העובדה שהם פוטרו היא, כמובן, ביטוי קלאסי של מינהל תקין וניקיון המערכת הציבורית. זה ברור. אבל למה משהו עמום וקר מתנחל לי בבטן כשאני שומע על פעולות צבאיות גרמניות בחזית המזרחית, גם כשהן מופנות נגד הרעים באפגניסטן? אני בורח הביתה מהפארק בברלין. זה קורה קצת אחרי שהילדים, שפונים אלי בחביבות ששמורה למהגרים דבילים, נואשים מלהבין למה אני מביט מעט הלום בהם ובשלג הגרמני שלהם. "עזוב אותו, הוא לא מבין, הוא אמר שהוא לא מדבר גרמנית", מרביץ תורה הילד הגדול בזה הקטן, ואחרי זה גם מרביץ לו ממש. הסטירה מצלצלת בין העצים המושלגים. מחשבות עגומות חולפות בי, צליל הסטירה הגרמנית נשמע כצלילו של תת המודע הקולקטיבי. אני מנסה להרגיע את עצמי - הם רק ילדים, ממש כמו כל היצורים האנושיים, הקטנטנים הגרמנים האלה, ובתוך כל הלבן הזה הם רק מבטאים דחפים אפלים שיש לכולנו.
