בסוף השבוע האחרון ישבתי עם עיתונאי ישראלי והתראיינתי לקראת ביקורי הקרוב בתל אביב. הוא שאל אותי איך זה לעמוד בראש מגזין שנוי במחלוקת כמו "היב", ואני חייב לומר שזו לא היתה שאלה קלה עבורי. עם זאת, התקשיתי לענות עליה לאו דווקא מהסיבות שאתם מעלים בדעתכם. במקרה שאינכם יודעים, "היב" הוא מגזין תרבות יהודית שיוצא לאור בניו יורק סיטי וזוכה לתפוצה בינלאומית, שיחד עם המהדורה האוסטרלית שלנו מגיעה ל-150 אלף קוראים. אבל "היב" הוא הרבה יותר ממגזין. למעשה, הוא קהילה מורחבת של בני 20 פלוס ו-30 ומשהו, שמעטים מהם קשורים לחיים היהודיים הממוסדים, אף על פי שיש להם קשר עמוק ובסיסי לזהותם כיהודים. אנחנו מה שנהוג לכנות "הבלתי מסופחים", הקבוצה האמורפית שמוסדות יהודיים גדולים ונודעים תמיד מנסים למשוך אליהם, לגרום לנו "להיות מעורבים". כשהעיתונאי שאל אותי איך זה לעמוד בראש מגזין "שנוי במחלוקת", הוא ככל הנראה רמז לצילומים הפרובוקטיביים שלנו, שעל אודותיהם אני תמיד נשאל. במשך השנים צילמנו את שרה סילברמן עירומה מאחורי סדין שבמרכזו חור ואת רוזאן בר מחופשת להיטלר ומוציאה מהתנור "עוגיות יהודים חרוכות". שנוי במחלוקת, כמובן! "היב" נולד כאקט של פרובוקציה. כותרת המגזין, "היב", היא ניכוס מחדש של כינוי הגנאי האתני - באותו אופן אירוני שבו המילה "Queer" משמשת הומוסקסואלים רבים וה-"N-word" הידועה היא מונח נפוץ ביותר בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית. השם בהחלט השיג לנו לא מעט תשומת לב בעת הקמת המגזין ב-2002. אבל חשוב מכך - הוא הבהיר באופן מוחלט שאנחנו לא מעוניינים כלל לקרב אל החיים היהודיים הממוסדים את אותם צעירים שרוצים חלק מועט בחיים אלה, אם בכלל. בניגוד לרוב המוסדות היהודיים - מימין ומשמאל - "היב" אינו משמש ככלי אידיאולוגי. הוא מכוון להציב מראה מול פניו של הדור ולשקף את התעוררותו היצירתית, את תחומי העניין שלו ואת כוחו. ייתכן שכאן טמונה האירוניה בנוגע ל"היב": שכן הדבר השנוי במחלוקת ביותר שעשינו הוא לשלב בהצלחה את אותו חתך דמוגרפי של יהודים אמריקנים "קשים להשגה". זוהי משימה מאתגרת מכיוון שלא מדובר בסוג האנשים שנהנים לחקור את זהותם היהודית בהקשר קהילתי רחב. לא. עבור האוכלוסייה שאנחנו מדברים עליה, לרוב דווקא ההתעסקות בשיוך הקהילתי היא הבאסה הגדולה בלהיות יהודי. אז כיצד הצלחנו למשוך אלינו את אותם צעירים יהודים מנותקים בשעה שאחרים כשלו בכך? לא (רק) באמצעות תמונות של סלבריטאים יהודים בהקשרים נפיצים - אלא בעיקר באמצעות הרכבת צוות כישרוני של כותבים, אמנים ומעצבים, שרגשותיהם כלפי יהדותם מייצגים למעשה את הרוב הגדול של היהודים הצעירים בארה"ב כיום. הצעירים האלה רואים ביהדותם לא יותר מדרך לחוש מחוברים לאנשים אחרים. נכון, מבחינתם החיבור הזה אולי לא יתפתח לכדי תפיסה של עצמם כ"עם", לא יגיע לתפיסה ש"יש אנחנו, היהודים - וישנו העולם", אבל זהו חיבור בין יהודים, למרות הכל. עבור הכותבים, האמנים והמעצבים שמשתתפים ב"היב" נראה טבעי לחלוטין ליצור לא רק את המגזין היהודי הטוב ביותר על דוכן העיתונים, אלא את המגזין הטוב ביותר, נקודה. זו הנוסחה שהביאה אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום. אנשים מגיבים למה שאנו עושים, ועולם העסקים חיבק אותנו יותר משעשה זאת העולם היהודי הממסדי. לעולם העסקים אין הפריבילגיה להיות חשדן כלפי תופעה תרבותית. על כן, במהלך ביקורי בישראל בשבועות הקרובים לא אעסוק בעניינים היהודיים המסורתיים אלא אתעניין בעיקר בחיפוש אחר דוגמנית לקמפיין מסחרי מסוים, אעבוד עם צוות של ישראלים מוכשרים ויצירתיים ואשוב לארה"ב, לספר את הסיפור החדש של היהודים הצעירים בישראל ובאמריקה. שנוי במחלוקת, הא- הכותב הוא מייסד המגזין היהודי "היב"
