אנו מושיטים את ידנו לשלום. עם בוא השלום ננגב חומוס בדמשק. נוכל לנסוע במכונית לאירופה דרך בגדד. כשאתה תהיה בן 18, כבר לא יהיו מלחמות. תנו לשמש לעלות. אני נולדתי לשלום. שמתם לב שכבר כמעט לא שומעים את הביטויים האלה? לא מפי פוליטיקאים, לא מפי אמנים ואנשי רוח, לא מפי מורים בבית ספר. קלישאות השלום ליוו את ישראל מאז ומעולם, מבן-גוריון ועד גולדה מאיר, מיצחק שמיר עד רבין וברק, מנעמי שמר ועד אהוד מנור. אבל אפילו הן נעלמות מהדיבור הישראלי בימינו. עצם המלה "שלום" נעשית נדירה במילון הפוליטי והתרבותי העכשווי. השלום הוא מותג חלש. נסו להיזכר: מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו מביע עניין בחומוס בדמשק, או טווה חלומות על ביקור בארמון המלך בריאד? המחשבה על נאום של אבו מאזן בירושלים עשויה לעורר פיהוק או תימהון בליבו של הישראלי המצוי. מתי בפעם האחרונה נכתב כאן שיר שלום, שמנוני ומתחסד ככל שיהיה? זה כנראה לא היה בזמן האחרון. בקלישאות השלום היתה תמיד צדקנות מרגיזה, התייפייפות ומסווה לחוסר נכונות אמיתי לוויתורים. אך בד בבד הן ביטאו סנטימנט קולקטיבי אותנטי של כמיהה לנורמליזציה, הסכמה על כך שהקיום הישראלי-ציוני הוא קיום חסר, שיוכל לבוא על תיקונו רק לכשיושג שלום. סביב הסנטימנט הזה נבנו תרבות ואסתטיקה שלמה במשך עשורים - שבסופו של חשבון היה להן כוח. למותג השלום היה ערך פוליטי. הימין הבין את חולשתו בנקודה זו, ולכן חתר בעקביות לקעקע את מושג השלום בשמה של גישה ריאליסטית מפוכחת. ואולם, גם הימין הקפיד לא לערער בצורה מפורשת על עצם מקומו של השלום בתוך הנרטיב הישראלי הקונצנזואלי, והתעקש בהתמדה שגם הוא רוצה שלום, לא פחות מהשמאל. שחיקתו של מושג ה"שלום" נעשתה איפוא בהדרגה. ב-1996 הדביק לו בנימין נתניהו תוספת, "ביטחון", והבטיח בקמפיין הבחירות שלו "שלום וביטחון" כשתי מטרות שוות בערכן. לאמור: שלום הוא ערך חיובי שכולנו כמובן רוצים בו, אבל רק אם הוא "שלום אמיתי", לא כמו השלום של השמאלנים. ואילו אריאל שרון, שלא האמין מעודו בשלום עם הערבים, מימש את תפיסת עולמו עם ביצוע ההתנתקות, מעשה מדיני נטול כל זיקה לאפשרות כלשהי של "שלום" במובן הישן שלו. המהלך ההיסטורי של הימין הצליח מעל למשוער, ומגיע עתה לשיאו עם היכחדותו של המושג שלום מהשיח הישראלי. במקרה הטוב מדברים על "חלוקת הארץ", על "היפרדות" ועל "הבטחת המדינה היהודית", ולא נותר כמעט אף אחד שידבר על שלום. אפילו שמעון פרס ויוסי ביילין ממעטים להשתמש במילה הזאת. הריאליסטים ניצחו. קל ללגלג על תרבות השלום ועל הצדדים המגוחכים שלה, אבל אין ספק שלתנועות מחאה ושלום עממיות היה חלק ביצירת מצע לשינויים פוליטיים, כמו למשל בארה"ב בתקופת מלחמת וייטנאם או בסכסוך הבין-דתי באירלנד. תרבות השלום היא עדות מדאיגה לתהליכים עמוקים שעוברים על החברה הישראלית - מציונות נורמלית לפטאליסטית. ייתכן שאין אלא להתחיל לדבר עם הישראלים מאפס: שלום זה טוב, מלחמות זה רע, ילדים חיים עדיפים על מתים. עד כדי כך פשוט. הכותב הוא ממובילי יוזמת "אפשר אחרת"
