כאב וגעגוע

כמי שהיה מספר 2 בשגרירות בפולין, סמיכות הזמנים בין האבל שפוקד עתה את העם הפולני בעקבות התרסקותו הטרגית של מטוס הנשיא לבין ציון יום השואה של העם היהודי, מתחברת אצלי לאסוציאציות נוגות באשר לדם שנשפך על אדמת פולין. את יום העבודה הראשון שלי בשגרירות בוורשה לא אשכח. היה זה יום שמש של תחילת ספטמבר, כשהרב הראשי של פולין ביקש ממני להצטרף לאמירת קדיש בבית הקברות של רחוב אוקופובה. לא ידעתי מה מצפה לי. כמה גברים חמורי סבר נשאו ארונות עץ גדולים בשיירה עצובה אל קבר ישראל. מתברר שבמהלך עבודות חפירה שגרתיות להקמת בניין בעיבורי הבירה התגלו שרידי 15 גופות, מהן 6 גופות של נשים ו-4 גופות של ילדים, כולם שרועים בבגדיהם המתפוררים ובשרידי נעליים ופניהם אל קיר לבנים שהתמוטט. לפועלים לא היה ספק: אלו יהודים שכנראה מצאו את מותם במרד היהודי הגדול באביב 43', אם באש הלהביורים של מחריב הגטו, שטרופ, אם בעשן השריפות ואם בהתמוטטות הבונקר שבו הסתתרו.

אין זה מחזה נדיר בוורשה, למצוא מדי פעם שרידי גופות של יהודים: הגטו הגדול, עיר מתים ענקית שמנתה בספטמבר 1941 כ-460 אלף יהודים, משתרע על פני כמחצית ממרכז הסיטי המודרני של ורשה.

אני זוכר שכשפסעתי בשמש הסתווית בין הצועדים השותקים ומשא הארונות מכביד על כתפי - שרידי גופותיהם של יהודיות ויהודים שלעולם לא אדע את שמם - חשתי תחושה עזה. ארונות העץ, גופי שלי והאדמה הפולנית יוצרים יחד חיבור של עבר והווה. גופי מחבר אותי אל העם היהודי. הוא נוגע בו.

לא חלפו ימים, ומכרה פולנייה סיפרה לי על טקס אזכרה קתולי שנערך בפרבר הבורגני סאסקה ק-מפה, שמעבר לנהר פּראגה. קשישה פולנייה נפטרה, ובצוואתה הורתה לספר למשפחתה ההמומה סיפור שנצרה בליבה כל חייה. אני יהודייה, כתבה. אנא סילחו לי שלא סיפרתי לכם. נותרתי היהודייה האחרונה מכל בני משפחתי שנהרגו על ידי הגרמנים. בעוד ילדיה יושבים בחדר, שדממה הושלכה בו, פורץ הסב - בעלה של המנוחה - בצעקה קורעת לב. הו קוחאנקה, אהובתי, בוכה הקשיש. מדוע לא סיפרת לי על יהדותך? לו היית מספרת לי זאת בכל השנים הארוכות הללו, הייתי מספר לך שגם אני נולדתי יהודי, אמר בכאב.

זוהי שפת הכאב של ורשה, אחת הערים שהעם היהודי מת בהן בהמוניו. מהן 70-60 שנים בתולדות עם? אבל סיפור חייהם ומותם של יהודי ורשה מסרב להסתיים. בשארית כוחו הוא אוחז אותך בגרונך כל אימת שאתה פוסע ברחובות הנאים ושוקקי האדם, שכמה סנטימטרים מתחתיהם נוהמים עד היום ביעותי האופל של השנים ההן. יופי וכאב שלא יתוארו לפותים יחד בערים אירופיות נוגות שבבת אחת התרוקנו מיהודיהן. משהו נוגע ללב שט מעל בדידותן: געגוע. ערי פולין מתגעגעות ליהודיהן. מתגעגעים האוהבים, אבל גם השונאים מתגעגעים.

ארבע שנים גרתי בוורשה. "כף רגלי לא תדרוך שם לעולם", שמעתי לא אחת חברים, שנוסעים פעמיים בשנה לשופינג במינכן או לדיסקוטקים של ברלין. כמה מוזרות וחמקמקות הן דרכי הגורל, חשבתי לא אחת, שבחור שאמו נולדה בעיר איראנית ואביו בעיר אפגנית, יושב בדירה ורשאית ומקונן בה קינת געגועים אל יהדות פולין.

הכותב הוא סופר ואיש משרד החוץ, ספרו החדש "שירת החטאים" ראה אור לפני שבועות אחדים

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו