לאחרונה, לא מעט פעמים, עולות טענות נגד מידת החופש שמרצים באקדמיה הישראלית מתירים לעצמם בבואם לבקר את המדינה. הפעם זהו שר החינוך גדעון סער, שמצטרף למגמה של כמה גורמים. השר, בתגובה לפנייתה של עמותת "אם תרצו", בירך אותה על פעילותה והתחייב ליזום הליך של התערבות משרדו בחופש האקדמי בישראל.
ראשית, ויכול להיות שבאקלים הנוכחי אני צריכה להבהיר זאת לפני הכל, פירסמתי בעבר מאמר בעיתון ה"גארדיאן" הבריטי, ובו הבעתי את התנגדותי להצעת החרם הבריטי על האוניברסיטאות בישראל. ועדיין, אני סבורה כי יש לדחות מכל וכל את קבלת הפנים העליזה שערך שר החינוך לתנועת "אם תרצו", משום שבכך מוענקת גושפנקה לדרישה כי מרצים בפקולטות למדעי המדינה בישראל ילמדו את הסטודנטים בהתאם לטעמה של תנועה פוליטית זו או אחרת.
המתקפה נגד המרצים בישראל היא למעשה התקפה מקרתיסטית על חופש המחשבה והביטוי. היא מאיימת להחליף את החרם מחוץ, חרם שעליו הממשלה מלינה, בחרם מבית. ההתנגדות שלי לחרם הבריטי על ישראל התבססה על האופי הסלקטיבי של הצעדים האנטי-ישראליים בהקשר הבינלאומי, כמו גם על הטבע הדמוקרטי של מדינת ישראל ועל האיוולת שבחתירה תחת החופש האקדמי בישראל (אני מקווה שעדיין יש מי בישראל המבין את האירוניה בהצהרת נאמנות זו).
* * *
אולם לצד התנגדותי לחרם מחוץ לישראל, האפשרות של חרם מבית על מרצים מסוימים היא אפשרות מסוכנת בהרבה כי היא פוגעת במרקם הדמוקרטיה הישראלית. ההשלכות של מהלך מסוג זה אף חורגות מעבר למקרתיזם האמריקני של שנות ה-50. המהלך מגיע בזמן שבו מדינת ישראל עומדת מול כמה דילמות קיומיות וממשלתנו מוחזקת כבת ערובה בידי תנועות אסכטולוגיות, לאומניות ודתיות.
זהו רגע משמעותי משום שזהו הזמן שבו ההצלחה הכבירה של מדינת ישראל, לשמור על דמוקרטיה חוקתית משגשגת תחת צל האיום המתמיד של מלחמה, עלולה לקרוס.
אם נתייחס ללקחי ההיסטוריה, קיים חשש כבד שנטייה לעבר עמדות לאומניות ודתיות עלולה להוביל לפשיזם. הסכנה הטמונה בשאיפה להשתיק את קולם של פעילי זכויות האדם היא מובהקת. מגישתו של שר החינוך כלפי מרצים ביקורתיים משתמעת הטענה כאילו פעילי זכויות האדם הם האחראים לירידה בתדמיתה של מדינת ישראל בעולם.
אולם הטענה מתעלמת מהגורם העיקרי לירידה זו. זהו הימין הישראלי - אשר בראשו, בין השאר, עומד שר חוץ שמנפק, חדשות לבקרים, הצהרות מיליטנטיות - שמעורר את התגובה הכל כך ביקורתית כלפי ישראל ברחבי העולם.
עובדה היא שכיום התגובה הביקורתית מגיעה גם מידידים מוצהרים של ישראל, יהודים ולא יהודים, במרכז המפה הפוליטית, המודאגים מהירידה ברמת הערכיות של המנהיגות הישראלית.
* * *
כמובן, ייתכנו דעות פוליטיות שונות לגבי הכיוון הראוי שבו צריכה מדינת ישראל לצעוד מבחינה מדינית. אולם מה שלא ניתן לשתי פרשנויות הוא התנאי היסודי לקיומה של דמוקרטיה: הבטחת חופש הביטוי, חופש המחשבה והחופש האקדמי. תנאי זה הוא ששמר על ישראל כחלק ממשפחת העמים הדמוקרטיים והוא גם המאפשר לה לעמוד בפני התקפות המנסות לערער את עצם הלגיטימציה של קיומה כמדינה.
אשר על כן חשוב להבין כי נטישת מחויבות הממשלה לערכים דמוקרטיים בסיסיים אלה תוביל להתערערות במעמדה של מדינת ישראל, התערערות מסוכנת לאין שיעור מעוד ביקורת מדינית עניינית על הדרך שבה צועדת ישראל - משמאל או מימין.
הכותבת היא יו"ר קונקורד, מרכז מחקר לקליטת המשפט הבינלאומי בישראל, המסלול האקדמי המכללה למינהל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו