מתיאור פרטי המקרה בתקשורת ניתן להעריך כי החשוד, איתי בן דרור, סבל מהפרעות באישיות והגיע למשברים אישיים והסתגלותיים שאחד הסימפטומים שלהם הוא גם דיכאון. ההתרשמות היא כי בן דרור התרכז בצרכים העצמיים שלו. שום דבר לא היה חשוב, גם לא האהבה שלו לילדיו, מלבד הזעם הגדול והתוקפנות כלפי הסביבה - ובעיקר כלפי אשתו. אלה באו לידי ביטוי ברצון שלו להפוך את מות הילדים לכלי נקמה באשתו. גם ניסיונות ההתאבדויות הקודמים שלו מול בת זוגו לא נובעים מהרצון לסיים את חייו, ומטרתם למשוך את תשומת ליבה ולגרום לה לכאב. כך גם רצח ילדיו הוא סוג של מניפולציה שמטרתה להכאיב לאשתו באמצעות הפגיעה ביקר לה מכל. עצם הרצח מראה שלבן דרור אין אמפתיה. הוא יודע מה הוא עושה, הוא תיכנן את הדברים ובחוויה הרגשית שלו שלטה הידיעה שהוא מכאיב לאשתו. אצל אדם כזה מתקיימת בראש הפרדה מוחלטת בין הידיעה לבין הרגש האבהי: "אני יודע שמה שאני עושה לא תקין, לא חוקי, לא אנושי - אבל הכעס והצורך לנקום ולהכאיב לאשתי חזק מהחמלה ומהאהבה לילדים". אדם כזה, שיטען שהיה לא שפוי כשעשה את המעשה המזעזע, אומר זאת רק מתוך רצון לברוח מאחריות. אדם שאינו שפוי פועל בצורה אימפולסיבית רגעית או מפרש את המציאות לא נכון. כך, למשל, הוא יכול לחשוב שבילדים נכנס שטן וקולות בראשו אמרו לו שהוא צריך לגאול אותם ולכן להרוג אותם. במקרה שלפנינו ידע בן דרור את משמעות מעשיו, תיכנן אותם לפרטי פרטים ופעל בצורה מחושבת, מתוכננת וקרה. במצבים כאלה נשאלת השאלה: האם הפסיכיאטרים יכלו להעריך ולנבא מראש את המעשה? התשובה היא לא. ניתן לציין שהיו גורמי סיכון, ושהאיש ביצע מעשים אובדניים בעבר וכי הוא חסר יציבות ויש בו סיכון לאלימות, אך לא ניתן להעריך פרטנית את רמת הסיכון, קשה לנבא עד להיכן יכולה אלימות כזו להגיע ובוודאי שלא ניתן להעריך מראש את האפשרות שיבצע אקט קיצוני ומופרע. יכולת הניבוי וההערכה שלנו, הפסיכיאטרים, מוגבלת מאוד, במיוחד כשמדובר בהפרעת אישיות. חשוב להדגיש שילדים להורים גרושים נמצאים בדרגת סיכון גבוהה מאוד לפגיעה בידי אחד ההורים, ותשומת הלב של אנשי המקצוע צריכה להתמקד בהם. יותר ויותר אנו רואים שהילדים הופכים לכלי שרת, נקמה ומאבקי כוח בין בני הזוג, ושוכחים שהילדים הם הנפגעים בסופו של דבר. הכותב הוא פסיכיאטר בכיר במרכז הרפואי שיבא בתל השומר
