כמעט כל כדורסלן עבר שכידרר על מגרשי האספלט בשנות ה-60 וה-70 יספר לכם אותה בדיחה: "כשבאתי לבית הספר אמרתי למורה שאני צריך ללמוד רק שני דברים: חשבון בשביל לספור את הדולרים, ואנגלית כדי להתחיל עם המתנדבות בקיבוצים". גם היום שני המקצועות האלו נשארו חיוניים לחובבי הכדורסל, אבל מסיבה אחרת: אנגלית בשביל לקרוא את החוזרים המוזרים של פיב"א, ומתמטיקה כדי לחשב אילו הפרשים נדרשים כדי להעפיל לאליפות אירופה. אין לי ספק שסקר אקראי מבין 11 אלף הצופים, שמילאו את נוקיה במשחקי הבית של ישראל, היה מעלה שלפחות אחד מכל שניים אינו מבין מה צריכה לעשות הנבחרת כדי להגיע לליטא בקיץ הבא. אם הגעתם ליום האחרון של המוקדמות ואתם עדיין מבולבלים - אתם לא לבד. בגדול, ההבדל העיקרי לעומת מפעלי ליגה רגילים הוא ששובר השוויון בין קבוצות מבתים שונים שמחזיקות במאזן זהה הוא יחס הסלים ולא הפרש הסלים המונהג בדרך כלל. כלומר, במקום לחסר את מספר הנקודות שספגה כל קבוצה מהנקודות שהיא קלעה, מחלקים את הנתונים האלה. מצב זה יוצר בעייתיות גדולה, כיוון שהוא בא לעזרן של הנבחרות ההגנתיות. עבור ישראל, שמוליכה את הקמפיין בקליעה, הוא רע מאוד. בלי לסבך אתכם בחישובים מיותרים (תצטרכו לשמור את הריכוז לאלו שיהיו בערב), נסביר שבשיטה זאת ניצחון 50:60 (יחס 1.2) שווה יותר מאשר ניצחון 84:100 (1.19). בקמפיין המוקדמות הקודם עוד היה בשיטה מעט מן ההיגיון, כיוון שבבית אחד היו חמש נבחרות ובאחרים ארבעה. אלא שהפעם בכל הבתים אותו מספר קבוצות, וגם אז, אגב, פתרון סביר יותר היה הפרש ממוצע. ההסבר הרשמי של פיב"א הוא שהיחס בא לאזן את ההבדלים בין הבתים, שחלקם מכילים נבחרות חלשות יותר שמובסות בפערים עצומים. אבל אם כך, מדוע לא להכריז מראש שממאזן הנבחרות ייגרעו תוצאותיהן נגד המקום האחרון בבית, לדוגמה- בשורה התחתונה, השיטה המסובכת מקשה מאוד על האוהדים שעדיין שומרים אמונים לכדורסל הנבחרות. למזלנו, פיב"א החליטה להקל עלינו הערב, ובניגוד ל-2008 נוכל לחשב יותר בניחותא את יחסינו, כיוון שיתר המשחקים ייגמרו קודם לכן. כנראה הארגון היה עסוק בחישובים ושכח דבר אלמנטרי למדי: שעה אחידה.
