פוסט ציונות ואקדמיה

בשבוע שעבר התפרסם במדור זה מאמרו של ארז תדמור מתנועת אם תרצו וכותרתו "ציונות ומתנגדיה: כמה פרטים חשובים על האמת". תדמור טען כי האוניברסיטאות בישראל נותנות במה מוגזמת לגישות שאותן הוא מכנה "אנטי ציוניות" ו"אנטי ישראליות". הוא אפילו צירף נתון סטטיסטי מדאיג במיוחד, ולפיו 80 אחוזים מהמחקרים בחוגים למדע המדינה מציגים גישות שכאלה.

על אף שתדמור ותנועתו ערכו מחקר יסודי ובדקו רשימות קריאה מכלל החוגים למדע המדינה, תוצאות מחקרם מיותרות מכיוון שהנחות היסוד שלהם מוטעות. פשוט מדי לסמן חוקרים מסוימים כ"אנטי ציונים" ומסוכנים, ואחרים כ"ציונים" ומשלנו. העולם האקדמי, על שלל מחקריו המורכבים והעמוקים, לא מורכב מאויבים ומידידים של ישראל אלא מהוגי דעות שמחקריהם עשויים להשפיע על היחס לישראל. זהו הבדל גדול.

תדמור השתמש במאמרו באחת השאלות המרתקות והשנויות במחלוקת בחקר הלאומיות. האם הלאומיות היא תופעה מודרנית שהתהוותה במאה ה-18 או שמא תופעה הקיימת מימים ימימה וטבועה בתרבותם, ואפילו באופיים, של בני האדם? תדמור מסיק מיד כי כל מי שסבור שהלאומיות היא תופעה חדשה חייב לראות אותה (ואת הציונות) כפיקציה וכתופעה שלילית. אך הוא טועה. ספרים ומחקרים רבים הנקראים בקורסי המבוא באוניברסיטה רואים בלאומיות חידוש, אך חידוש מבורך והכרחי. תומס הובס, למשל, גרס שלמדינה חשיבות עליונה בשמירת הסדר, והוגים צרפתים כארנסט רנאן ראו בה מוסד רוחני ונאצל הפועל לרווחת האזרחים ובהתאם לאינטרסים שלהם. גם אבותינו המייסדים תמכו בתנועה הציונית דווקא משום שהיא ייצגה חידוש.

אחת הסיבות שעליהן מצביעים חוקרים כביטוי לכך שהלאומיות היא מודרנית היא ההפצה של שפה משותפת. אנדרסון, למשל, שאותו מסמן תדמור כאחד מאויבינו, גרס כי רק עם המצאת הדפוס יכלו תושבי ממלכות, נסיכויות וכפרים באירופה לראות בעצמם קהילות מאוחדות. כאשר התחילו דוברי דיאלקטים שונים ברחבי צרפת לקרוא אותם ספרים ועיתונים יומיים - הם ראו לראשונה את צרפת כדוברת בקול אחיד וחשו הזדהות עימה כמדינתם. גם ישראל לא היתה יכולה להתקיים ללא העברית המאחדת את שלל הגלויות המרכיבות אותה. וכמו במקרה של השפה הצרפתית, אין פירוש הדבר שהעברית לא התקיימה בעבר, אלא שהיא הוקמה לתחייה כשפה שמאחדת את פשוטי העם עם האליטה, ושירתה מטרות פוליטיות כחלק מההגדרה החדשה של הלאומיות.

מה שעוד אירוני טמון בטענה כי הגישות המודרניות האלה הן הדלק המניע את שונאי ישראל. אולם בגישות מחקריות היסטוריות תמיד השתמשו בטיעונים פוליטיים לכאן ולכאן. לולא הגישות האלה, מי למשל יכול היה לטעון כי העם הפלשתיני הומצא רק לאחרונה, או כי הפלשתינים הם ירדנים בתחפושת? אופנות ומפנים במחקר האקדמי תמיד היו ויהיו. אך אל לנו להפוך את האקדמיה וחוקריה, התורמים לשמנו וליוקרתנו, לשדה קרב של אויבים וידידים. גם עתידה של המדינה ותושביה, שתדמור חרד כל כך לגביה, תלוי באקדמיה חופשית ומשגשגת.

הכותב הוא סטודנט באוניברסיטה העברית

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו