בשנים האחרונות הלכה וגברה המודעות בארצנו לתופעה של הטרדה מינית בעבודה. הניסיון הישראלי הראשון לקבוע התייחסות משפטית להטרדה כזו נעשה כבר בשנת 1988 במסגרת חקיקתו של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. חוק זה קבע איסור על מעביד לפגוע בזכויותיה של עובדת שסבלה מהטרדה מינית במקום העבודה. בשנת 1998 התברר שזה היה רק הרקע למשהו גדול יותר - החוק למניעת הטרדה מינית. חוק זה קבע כי הטרדה מינית היא תופעה חברתית נפוצה הפוגעת בפרטים רבים ובערכים חברתיים מרכזיים, בהם כבוד האדם, פרטיותו, חירותו וזכותו לשוויון. מתוך גישה חברתית ומשפטית רחבה החוק נוקט מהלך משולב השולל הטרדה מינית הן באיסור פלילי, הן במסגרת דיני הנזיקין והן בדיני העבודה. קביעת בית הדין האזורי לעבודה מתעלמת מעוצמתם של יחסי מרות במסגרת העבודה ומחולשתם המערכתית של מי שמוטרדים. הקביעה מתעלמת ממצבים המקשים על המוטרדים להגיב באופן שיבטא רצון חופשי כלשהו, או אפילו לפתח רצון חופשי כזה. שומה היה על בית הדין לחזק את קביעת המחוקק כי אדם הנמצא בעמדת כוח ושררה צריך לגלות את הרגישות הנדרשת ולהימנע מניצול מעמדו. בית הדין בחר להתעלם מיחסי הכוח הללו ומאופיים המיוחד של יחסי העבודה הכוללים תלות, מרות וסמכות - ומעל הכל בחר להתעלם מקביעת המחוקק, ובכך החזיר אותנו עשרות שנים אחורה לתקופה של טרם חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית וההגנות הקבועות בו. נדמה כי בפסיקתו נקט בית הדין את הדרך הקלה, שלפיה המקרה שהובא בפניו הוא שאלה של מוסר, ואל לו לבית הדין להתערב ביחסים חברתיים מרצון. החלטת בית הדין שגויה ומסוכנת. מציאות חיינו מלמדת כי במסגרת יחסי עבודה נעשה תדיר שימוש לרעה בכוח ובכפייה מינית השוללים את כוח הרצון של המוטרד. מתפקידו של בית הדין ליישם את קביעת המחוקק, שלפיה גם היענות לדרישות המטריד אינה מסירה מעליו את האחריות. הכותבת היא מומחית למשפט פלילי במכללת שערי משפט
