מכתבם של עשרות הרבנים שאסרו על קהילותיהם להשכיר דירות ללא יהודים גרם לסערת רוחות גדולה מזו שליוותה ביטויים דומים בעבר. מקורם של הגינויים הרבים הוא בתחושה שהפעם נחצה קו אדום שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. לא רק משום שהאיסור הוא לא אנושי, לא ציוני, לא דמוקרטי ולא יהודי בעליל, אלא משום שרבנים אלה מקבלים את שכרם ממועצות מקומיות ומעיריות. לפחות בעקיפין, נובע כי האיסור שעליו חתמו נתמך על ידי רשויות המדינה ועלול לחזק את התדמית של ישראל כמדינה גזענית ומפלה.
מכאן הביקורת על היועמ"ש לממשלה שלא פתח מיד בהליכים לבדיקת הנושא. כאן טמון גם ההבדל העקרוני העמוק שבין מכתב זה לבין תופעות הרווחות באירופה, המרכזית והמערבית בפרט, שם הראו סקרים כי חלק ניכר מן האוכלוסייה המקומית נרתע מקירבה למהגרים המוסלמים. באירופה זוהי תופעה חברתית-תרבותית, בעוד מכתב הרבנים עלול, כאמור, להתפרש כביטוי לדעת השלטונות בארץ.
הגינוי הקיף הפעם לא רק אנשי אקדמיה וזכויות אדם. גם חלק מן הרבנים שחתמו על האיסור חזרו בהם, ואחרים גינו אותו, ובראשם גדול פוסקי הדור, הרב אלישיב, שהצטרף בכך לגדולים בתורה שהתייחסו לפניו ליחסים בין יהודים ללא יהודים בארץ ישראל ובכלל, (ובהם הרבנים הראשיים אברהם יצחק הכהן קוק, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ואיסר יהודה אינטרמן).
הרב אלישיב גם הביע חשש שאיסור הרבנים יעורר גל אנטישמיות נוסף בחו"ל. זו התבטאות חריגה: היהדות החרדית-אורתודוקסית מקבלת את קיומה של האנטישמיות ואת ביטויה כגזירה משמיים וזוהי מעין אקסיומה שאיתה צריך יהודי לחיות. אין לו סיכוי ואולי גם לא צורך לשנות אותה. לפי תפיסה זו האנטישמיות היא חלק מן המבחנים שהיושב במרומים מזמן לעמו. היא מציירת אותו כעם מזיק ובעל תכונות שליליות. ואילו היהודי צריך להתעלם ממנה ולהתרכז בחייו הפרטיים והציבוריים דרך קיומן של מצוות בדרכה של התורה. זו הדרך להוכיח שהוא העם הנבחר. מאותה סיבה הרבנים שהרצל ניסה לשכנע בצדקת הרעיון הציוני ענו לו, בין היתר, כי אין סיכוי שהאנטישמיות תחלוף מן העולם, גם לא בעקבות שינויים במעמדו המדיני והבינלאומי של עם ישראל.
אפשר להניח שהרב אלישיב חרג מדעה מושרשת זו כיוון שסבר שקו אדום נחצה, ומשום שהוא חושש מהחמרת הביטויים האנטישמיים, המילוליים והפיזיים, כלפי קהילות יהודיות בחו"ל וקהילות של חרדים בכלל זה. ביטויים אנטישמיים החמירו ממילא בשנים האחרונות ועימם מדיניות אנטי-ציונית של יחידים וחוגים שונים, מדיניות הספוגה בדימויים אנטישמיים, קלאסיים ומודרניים. ועל כן ייתכן מאוד שרמת האנטישמיות לא תעלה בגלל איסור הרבנים, היא לא זקוקה לכך. אבל האיסור עלול לשמש כלי לחיזוק יחס שלילי כלפי הציונות ואזרחיה.
פרשת איסור הרבנים שוב חשפה עניין מכריע שמרכזיותו בחיי ישראל מתחזקת והולכת, וגם סכנתו: שתי שיטות חשיבה והתנהגות מתקיימות בו בזמן, וכל אחת מקבלת הנחיות לקיומה מסמכות אחרת. הציבור הציוני-חילוני-מסורתי נשען על השיטה הדמוקרטית שמוסדות המדינה משתדלים להתנהל לפיה. מבחינתו של ציבור זה, שהוא רוב אזרחי המדינה, אבן הבוחן היא השילוב בין הערכים הדמוקרטיים והיהודיים, שילוב שהוא הבסיס לתחושת הביטחון הנחוצה לאזרח, ולפיה החברה שבה הוא חי מתנהלת בדרך הרצויה לו. לעומת זאת, מקור הסמכות של ציבור גדל והולך הוא רבני הקהילות והזרמים המגוונים המרכיבים את הציבור החרדי, ולא סמכותם של המדינה ומוסדותיה.
קו ישר מוליך מפרשת הקברים וחדר המיון בביה"ח ברזילי באשקלון להפגנות נגד פתיחת חניון קרתא בירושלים; ומן הסירוב להרשות ל"אם המרעיבה" להופיע לפני בית המשפט עד לאיסור הרבנים בראשות רבה של צפת, שמואל אליהו, להשכיר דירות ללא יהודים. איסור שנעשה, מובן מאליו, בלי התייעצות עם מוסדות רשמיים כלשהם. זוהי שאלה מכריעה העומדת בפני הציבור הדמוקרטי-חילוני-מסורתי: כיצד אוכפים את עקרונות היסוד של המדינה וחוקיה על כלל הציבור, וכיצד יוגבל כוחם הגובר של רבנים, שהם והציבור שהם מנהיגים לא רק שאינם מכירים בחוק, אלא לוחמים בו ומסיתים נגדו.
הכותבת היא פרופ' במכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו