אבי כהן היה עבורי סלע איתן, עמוד תווך, אייקון ואגדה. אני מתכוון לזה. נהוג בכלי התקשורת, אצל השחקנים וגם אצל אוהדי הספורט לנסות להגדיר תמיד שחקן ככוכב. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, כוכב כדורגל הוא לאו דווקא אותו שחקן שמבקיע הכי הרבה שערים אלא השחקן המיוחד שעושה את האחרים טובים יותר. וכזה היה אבי. קשה לשכוח את משחק העונה באפריל 1979 בימק"א בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים. אבי כהן סבל משפעת בכל השבוע שקדם לשריקת הפתיחה, אבל אותו זה לא עניין. הוא עלה למגרש, היה המצטיין במשחק, עשה את האחרים סביבו טובים יותר - ומכבי ניצחה וזכתה באליפות האחרונה שלה בטרם נכנסה ל-13 שנות בצורת. סמלו המסחרי של אבי היה שמחת החיים שלו, החיוך. אם להשתמש בעולם הדימויים - הוא היה כעץ שנותן צל, פרי, טעם וריח. הליברו (המטאטא) הראשון שהיה בארץ. פתאום קם שחקן משום מקום, שמחליף את צבי רוזן בעמדת הבלם של מכבי ת"א ומגלה מנהיגות יוצאת דופן ועף לקריירה מדהימה. העובדה שעד יומו האחרון הוא כונה אבי'לה מלמדת על מה שהסובבים אותו חשו כלפיו. אבי היה אגדה, ואגדות אינן מתות לעולם. אבי היה יריב שתענוג היה להתחרות איתו. כל האמצעים כשרים והוכחתי את זה כאשר הבקעתי את שער היד. גם הוא וגם אני לא נשכח את אותו יום רביעי ביוני 1983. גמר גביע המדינה, איצטדיון רמת גן מפוצץ, וכל המדינה מול הטלוויזיה. הפועל ת"א הובילה 0:2 ומכבי הצליחה להשוות ל-2:2. בדקה ה-70 לערך נשלח כדור ארוך שעבר את משה מרכוס, השוער של מכבי ת"א. אבי הקדים אותי בשלושה מטרים והכדור התעופף לעבר השער של מכבי ת"א. עליתי בטירוף מעל הראש שלו, ועם היד הבקעתי שער שהביא את גביע המדינה להפועל ת"א. במשך שנים מאז אותו משחק לא הודיתי שכבשתי בעזרת היד, ובכל פעם שמגיעים לשחזורים של אותו שער מפורסם זה היה משגע אותו. תמיד הוא היה אומר לי "אם לא היית נוגע ביד בחיים לא היית מבקיע מעלי". עד יומו האחרון כולם קראו לו אבי'לה. כולם אהבו אותו, אי אפשר היה אחרת.
