לא כמו מצרים

המקרה הלובי הוכיח לנו עד כמה קשה למדינה להישאר אי בודד בים סוער הרוחש סביבו. המהומות בלוב הלכו והסלימו בשבוע האחרון, ויש הנוקבים כבר במספר של 300 הרוגים.

רף האלימות ומספר הנפגעים הגבוה מוסברים במידה רבה בהיות שני הצדדים נחושים לנצח במאבקם, ביודעם כי הם נאבקים על חייהם. כל אחד מהצדדים הפעיל את מיטב מנופי הכוח שברשותו כדי להשיג ניצחון בשטח. המשטר הכניס לזירה נשק כבד, עושה שימוש במסוקים ובצלפים המוצבים בכל קרן רחוב, ואף הפעיל מיליציות שהורכבו מקרב מהגרים אפריקנים בלתי חוקיים השוהים בלוב ומפושעים ששוחררו מבתי הכלא. מנגד, גם מתנגדי המשטר מתחמשים. מכיוון שאין ברשותם כמויות נשק מרשימות ואף לא ציוד צבאי מתוחכם, הם חדרו בימים האחרונים לתחנות משטרה ולבסיסי צבא ובזזו שם ככל יכולתם. עכשיו את הנשק הם מכוונים נגד החיילים, ובאש הצולבת נהרגים גם אזרחים שטרם החליטו אם הם תומכים בהמשך שליטתו של קדאפי, אם לאו.

למרות קווי דמיון, אין הסיפור הלובי דומה לסיפור המצרי, לסיפור התימני או לכל סיפור אחר במרחב הערבי. אוכלוסייתה של לוב מונה כ-8 מיליון נפש למול מצרים בת 80 מיליון התושבים. לוב היא מדינה עשירה בנפט בניגוד למצרים הענייה. בלוב אין מצוקות קיום ברמה היומיומית כפי שאנחנו מכירים ממצרים. בסך הכל, המשטר של קדאפי דאג לשוויוניות יחסית בין המעמדות השונים. אין לנו אנשים שחיים בבתי קברות ואין אנשים המגיעים לסוף היום כשבטנם מקרקרת. יתר על כן, לוב ידועה כמי שמעניקה סבסוד למוצרי המזון הבסיסיים עד כדי כך שתושבי תוניסיה, אלג'יריה, מצרים וסודאן עושים את דרכם מפעם לפעם אל לוב כדי לרכוש שם שמן, קמח וסוכר, ולהביאם למדינותיהם כדי למוכרם ברווח ואגב כך גם למלא את בטנם.

עם זאת, המקרה הלובי מלמד אותנו שאין האדם צועד על קיבתו בלבד. גם כשהפיתה מצויה בהישג יד, לא האוכל לבדו מוציא אנשים לרחובות אלא גם חלוקת הכוח הפוליטי וענייני תרבות אחרים.

הכותבת היא מומחית לענייני לוב והמזרח התיכון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן ומרכז משה דיין אוניברסיטת ת"א

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו