צפינו בסרטון, ובכינו. מה אנחנו כבר יכולים לעשות מול המראות האלה? היה קשה לראות איך כולם שם יושבים ומקבלים הוראות שלא לזוז, כשהאש עדיין רחוקה מהאוטובוס. ברגעים הם, הצוערים אולי עוד יכלו להציל את עצמם ולעשות משהו. רק המחשבה שאולי הבת שלי היתה יכולה להציל את עצמה משגעת אותנו. אנחנו עדיין לא מעכלים. בתמונות ברור שהיה שם מחדל. הצוערים הפסידו דקות ארוכות מחייהם בזמן הכי קריטי. הם פשוט ישבו, לא סירבו פקודה וכתוצאה מהציות פשוט קיפדו את חייהם בלהבות. שרשרת של מחדלים ושל אי-התאמות הקריבה את הילדים שלנו. כך, למשל, הכלא היה פנוי כבר ב-14:06. כמו כן, לא היה קשר בין שירות בתי הסוהר לבין הגופים האחרים שהיו בשטח כמו המשטרה וכיבוי האש. אז עכשיו שיפארו את מי שרוצים. שיעניקו אחד לשני צל"שים וגם ישימו כתר על הראש. יש אנשים שמדברים על להעניש ולהעמיד לדין ולהקים ועדות חקירה. אני לא בעד להאשים אנשים באופן ספציפי. אני בעד להפיק לקחים באופן מערכתי כדי למנוע את הכאב ממשפחות אחרות. כדי שלא יהיה "אסון הכרמל 2". לבת שלי לא ייתנו שום צל"ש, ואנחנו כבר לא רוצים. הבת שלי הלכה, ולא בגבורה. היא רצתה לחיות. היא מתה בעל כורחה. הכותב הוא אביה של מישר אפרת כהן ז"ל
