כבר שנתיים וחצי שאני מתמחה במחלקה הפנימית בבית החולים בילינסון - שנתיים וחצי שהיו קשות באמת. התנאים הנוכחיים השוררים במערכת הבריאות לא מאפשרים לנו לתת מענה הולם להמוני החולים המגיעים לקבלת טיפול מדי יום. הרופאים עובדים בעומס בל יתואר. רצף התורנויות הכפולות ומספר קיצורי הדרך שכל אחד מאיתנו נאלץ לעשות כדי שהמערכת תוכל לשרוד פוגעים, בסופו של דבר, בציבור החולים. השאלות עולות כל פעם מחדש: למי לתת מענה קודם, ל-15 החולים החדשים שהגיעו למחלקה וזקוקים לאבחון מקיף או ל-50 המאושפזים הקבועים? ואתה לבד. זהו נטל כבד מדי בשביל אדם אחד. המצב בחדרי המיון קשה לא פחות. עם כוח אדם מצומצם, על כל רופא לקבל החלטות מהירות בתנאים לא אנושיים ממש. העומס והאחריות לגורלות רבים אינם מאפשרים לרופאים לגלות סימפתיה למטופלים, להחליף עימם מילה או שתיים ולתת להם מענה הולם ואנושי. זהו לא רוע או קהות חושים - פשוט אין לנו ברירה. רק איבחנת חולה אחד, וכבר אחר ממתין לטיפול. לא ניתן להמשיך כך לאורך זמן. המתח, הלחץ והמחסור באמצעים לא בריאים לנו, לא בריאים למערכת ובעיקר לא בריאים לחולים. במצב הנוכחי מתקשים הרופאים לתת מענה הולם, ועל הממשלה להבין שמי סובל מכך הוא הציבור כולו. לחולים יש זכות לקבל את הטיפול הראוי, ולנו זכות לעבוד בתנאים ההולמים את המקצוע. הציבור זקוק לטיפול טוב וליחס הולם. כואב לנו שאנו לא יכולים להעניק להם את המענה שהם זכאים לו. הכותב הוא מתמחה במחלקה הפנימית בביה"ח בילינסון בפתח תקווה
