למה הכוונה ב"כצאן לטבח"?

בליל הסילבסטר שבין 1941 ל-1942 קרא אבא קובנר בפני כמה עשרות חברי תנועות נוער ששרדו את גל האקציות הראשון בגטו וילנה, כרוז קצר, ביידיש. כותרתו, בתרגום לעברית, "אל ניתן שיובילונו כצאן לטבח". מאז ועד היום נקשר הביטוי בשמו של קובנר, והוא נחשב לביטוי של גנאי מצד ישראלים וארץ-ישראלים כלפי מי שאכן נתנו שיובילו אותם, והם הלכו לטבח ולא הלכו בשדות (ככותרת ספרו הידוע של משה שמיר, "הוא הלך בשדות", שבו משורטטת דמותו של יליד הארץ).

ואולם הקישור בין הכותרת שנתן קובנר לכרוז שלו לבין גינוי התנהלות העם היהודי באירופה הכבושה על ידי הנאצים מחטיא את הכוונה המקורית: קובנר כתב את כרוזו בלשון רבים, לשון אנחנו, והוא לא התכוון ליצור הבחנה בין בני הנוער היושבים לפניו לבין יתר הקהילה - הוא התייחס אל כל הכלואים בין חומות הגטו כאל ציבור אחד.

ואכן, המחתרת בגטו קמה כשלושה שבועות אחרי הקראת הכרוז, ועד לזמן הקראתו עשו הגרמנים שפטים בכולם. קובנר פנה אל בני הנוער ואל הקהילה כולה והפציר בהם להשליך מעליהם כל אשליה, כל תקווה שמי שייצא משערי הגטו עוד ישוב. וזאת משום - וכאן בא משפט מפתח, שביטא את חששותיהם של רבים אך נכתב אז בפעם הראשונה על ידי יהודי אירופה הכבושה - ש"היטלר זומם להשמיד את יהודי אירופה כולה".

לאור זאת, הדגיש קובנר את המשפט שהפך למטבע לשון - "אל נלך כצאן לטבח". אין כאן גינוי. לא למי שרק אחר כך יהפכו לחברי מחתרת, ולא ליושבי הגטו בכלל. לכולם הוא קרא "אחים", ולשון הרבים שאותה נקט מצביעה על הגורל המשותף שחולקים כולם.

קובנר העלה השערה בדבר תוכנית הרג כוללת, השערה שהסתמכה על אינטואיציה חזקה יותר מאשר על מידע ממשי, וממנה נגזרה המסקנה בנוגע למה שעליהם לעשות.

היה זה נתן אלתרמן שביטא בשירו "יום הזיכרון והמורדים" את תחושתם של קובנר ושל חבריו שהאזינו לו, ולפיה הם חלק מן הקהילה כולה ולא גיבורים לעתיד הנבדלים ממנה: "אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו/ חלק מן העם הרב/ וחלק מכבודו וגבורתו ומהמיית בכיו העמוקה". גם בכתיבתו המאוחרת יותר כתב קובנר על העם כולו במונחים דומים לאלה של אלתרמן, מונחים רוויים באהדה ובכבוד. באחת הגדולות שביצירותיו פונה העם היהודי שנהרג אל מי שנשארו בחיים ושואל: "היש לכם רגע זמן פנוי לחשוב עלינו/ החפים מפשע ונקיים מבושה-"

כאשר נשאלה ויטקה קמפנר-קובנר, חברתו לחיים של קובנר, בארץ, על נסיבות כתיבתו של הכרוז ועל מטרותיו, ענתה שהכרוז "תיאר מצב קיומי", כלומר - מצב שאליו נקלע מדי פעם העם היהודי. הוא, או חלק ממנו, הולך כצאן לטבח משום שאויביו קמים עליו להורגו, והוא נהרג על אמונתו או על עצם היותו יהודי, ככתוב בתהילים "עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". והרי בתקופת השואה לא היתה ליהודים בחירה - גם אם התנצרו, הם והוריהם, הם נשארו יהודים לפי תורת הגזע ולפי חוקי נירנברג.

הביטוי מופיע במקורות נוספים ובחיבורים ספרותיים והיסטוריים, שאותם חוקרת עכשיו פרופ' יעל פלדמן מאוניברסיטת ניו יורק, וממצאיה המרתקים מחזקים את עמדתה של קמפנר: לא גינוי, אלא תיאור מצב שהוא חלק מן ההיסטוריה היהודית, מצב טרגי שהיהודי אינו אשם בו. ורק אם אפשר, אם המצב הקיומי משתנה - יש להיחלץ ממנו, להתנגד לו ולנסות לא להמשיך ללכת כצאן לטבח.

לכן השימוש בביטוי "כצאן לטבח" ביחס ליהודי אירופה בתקופת השואה חוטא הן לכוונתו של קובנר, הן ליהודים שנקלעו במהלך ההיסטוריה למצבים שהביאו לאובדנם והם לא הצליחו להושיע לנפשם, ובייחוד ליהודי אירופה בתקופת השואה: כל אירופה קרסה תחת המגף הנאצי השחור, וגם מיליוני שבויי מלחמה סובייטים, גם איכרים אוקראינים, קצינים פולנים וכפריים צ'כים - כולם הלכו באותו האופן.

הכותבת היא פרופ' להיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו