בראשית החודש, בהפרש של ימים בודדים זה מזה, התייחסו אהוד ברק ומאיר דגן לסוגיית הגרעין האיראני ולקשר של ישראל לאיום המתהווה. שני הבכירים - אחד מכהן ואחד לשעבר - אמרו דברים נוקבים שכוונו ככל הנראה לקהל הישראלי. במסגרת ראיון לעיתון "הארץ" נשאל ברק אם האיראנים "יזרקו" עלינו פצצה אם ישיגו כזו. תשובתו היתה נחרצת: "לא עלינו ולא על שכן אחר". כשנשאל דגן במסגרת כנס של האוניברסיטה העברית בירושלים (הופעתו הפומבית הראשונה מאז סיים את תפקידו כראש המוסד) אם על חיל האוויר לפעול נגד הגרעין האיראני, הוא השיב במילים ברורות: "זה הדבר הכי מטופש ששמעתי". נראה כי בשני המקרים לא היתה כוונתם של הדוברים לרמוז או לומר שהאיום הגרעיני האיראני אינו חמור או שלא צריך לעשות מאמצים נחושים כדי לעצור את איראן בדרכה אל הפצצה. כוונתם היתה להתייחס להיבט מסוים של האיום והמענה, וקהל היעד שלהם היה הקהל הישראלי. במקרה של ברק זה היה ניסיון לנטרל את הפאניקה מהתסריט של תקיפה גרעינית ישירה מצד איראן; במקרה של דגן, הוא רצה להבהיר שאין אופציה צבאית שיכולה באמת "לפתור" את הבעיה, והיא אינה כרוכה בסיכון מאוד גדול. ברק אינו אומר שאיראן גרעינית אינה מסוכנת. כוונתו, לדעתי, היתה להדגיש שהסכנה היא לא בתקיפה גרעינית ישירה על ישראל. ונראה שהצדק עימו. לא סביר שאיראן תסתכן בתקיפה גרעינית ישירה שתחשוף אותה לתקיפת נגד דומה. למרות זאת, איראן יכולה עדיין לפעול באופן מסוכן מאוד באזור, תוך הישענות על דימוי גרעיני שיעניק לה מידה של חסינות מפני צעדים תקיפים מצד מדינות אחרות על מעשיה. גם אם לא יהיה מדובר בתוקפנות גרעינית מצד איראן, יימנעו מדינות אחרות, קרוב לוודאי, מלהגיב על ניסיונותיה להרחיב את ההגמוניה האזורית שלה בתקיפה. מסיבה זו, סביר להניח שאיראן תעדיף לבצע סידרת פעולות "מתחת לסף הגרעיני", כאשר המשמעות המצטברת שלהן תהיה ביסוס שליטתה במזרח התיכון. באופן דומה, לא צריך להבין מהדברים של דגן שאין מקום לפעול בכל דרך כדי לנסות לסכל או לנטרל את ההתקדמות של איראן אל עבר יכולת צבאית גרעינית. דגן שלל בדבריו רק את אופציית התקיפה הצבאית הישראלית. כראש המוסד הוביל מאיר דגן כיוון אחר של פעילות נגד איראן. אם נכונים הדיווחים בתקשורת על חלקה של ישראל בתכנון התולעת סטאקסנט, למשל, מדובר בפעולות עיכוב שיכולות להיות יעילות בלי שישראל משלמת את מחיר התקיפה הצבאית. דומה כי בעוד בישראל ההקשר שבו נאמרו הדברים של ברק ודגן מובן, מחוץ לישראל הם נשמעים קצת אחרת. המסר שנקלט בחוץ היה של שר ביטחון שאומר כי התסריט המאיים של איראן גרעינית למעשה לא קיים, ושל ראש מוסד לשעבר שמפקפק ביכולת האמיתית של ישראל להתמודד ביעילות עם האיום. לאור ההתבטאויות, ישראל הצטיירה כמי שניפחה לאורך שנים ארוכות את מידת האיום, תוך כדי שהיא משגרת איומים הרתעתיים שהם למעשה ריקים מתוכן. במהלך השנים האחרונות, בעיקר בתקופת ממשלת אולמרט, ישראל עשתה מאמצים ניכרים כדי לא להפוך את הסוגיה האיראנית לבעיה ישראלית. נתניהו אימץ גישה שונה, שלפיה הוא מגביר את הרטוריקה הממוקדת בישראל עד כדי השוואות בעייתיות עם השואה. אפשר אולי להבין על רקע זה את ניסיונותיהם של ברק ודגן להמעיט מהאיום כדי לתת משקל נגד להתבטאויותיו של נתניהו. אולי גם יש להם יסוד להניח שנתניהו קרוב להחלטה על תקיפה. אבל אסור להם לשכוח שמה שנאמר כאן נשמע גם הרחק מכאן, וללא ההקשר המתאים, יכולים דבריהם להישמע בעייתיים ביותר. הכותבת היא ראש פרויקט בקרת נשק וחוקרת בכירה, המכון למחקרי ביטחון לאומי
