בחלק ממעגל האבל השזור בלוח השנה היהודי, המתחיל בצום גדליה בחודש תשרי ונמשך עד לתשעה באב וחוזר חלילה, אנו מתאבלים הערב על חורבנו של בית המקדש ויציאתנו לגלות. לפי המסורת, היום, בהפרש של מאות שנים, חרבו שני הבתים. הבית הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה בידי צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, והבית השני נחרב בשנת 70 לספירה בידי הצבא הרומאי. ההלכה מחמירה לגבי הצום, אשר מתחיל ונגמר בערבו של יום - כמו צום יום כיפור, ולא עם זריחת החמה כשאר הצומות - כדי להדגיש את חשיבותו של יום תשעה באב.
הסיבות לחורבן זכו לפרשנויות רבות: מעוולות חברתיות ועד סיבות מדיניות ודתיות. אבל בכל מקרה מסמל חורבן הבית את הסכנה הרווחת לעם היהודי בכל עת.
למעשה, לאחר החורבן, ביציאתנו לגלות, איבדנו את הבית. המושג הסטריאוטיפי של "היהודי הנודד", שנוצר כאגדת עם נוצרית, שם ללעג את אובדננו.
היהודי נאלץ לנדוד עד שיבוא משיח, תלוש ללא מולדת. זו הסיבה שהוותיקן התקשה להתמודד עם הקמתה של ישראל - הרי זה סימן שאלוהים סלח ליהודים והם כבר לא נאלצים לנדוד - ורק ב-1993 החליט לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים איתנו. אגב, אחרי החלטת כ"ט בנובמבר ערכו יהודי רומא תפילת הודיה דווקא מול שער טיטוס, המגולל את סיפור החורבן בתבליטיו.
דוד בן-גוריון, ככל הנראה, הוא זה שטבע את הביטוי "אפשר להוציא את היהודי מהגלות, אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהיהודי", והצביע בכך על העובדה כי התהליך ההיסטורי של שינוי התפיסה הלאומית והפרטית של היהודי כישראלי בארצו הבלעדית עוד ידרוש כברת דרך ארוכה, שאותה נצטרך לעבור ללא קיצורי דרך.
והנה ההיסטוריה חוזרת בלבוש חדש: בימים אלה מתקיימות מחאות המונים ששוב קשורות לדיון על הבית. לא על הבית הלאומי אלא על שכר הדירה ועל האפשרות להשיג במדינת היהודים משכן קבע. ודווקא סמיכות האירועים בין תשעה באב לאירועי המחאה המתמשכת מעודדים אותי לחשוב כי הדרך הטובה מתקצרת. הפניית תשומת הלב מכל אותן בעיות ביטחוניות ופוליטיות המוכרות לעבר ניסיון להחליט על סדר יום חברתי חדש בביתנו פנימה, מצביעה על כך שמבחינה לאומית כבר ברור לכולנו כי יש לנו בית, בארץ ישראל.
ידידתי, מעצבת מוכשרת, יצרה לפני שלוש שנים פוסטר לתערוכה בנושא בית. במרכזו הופיע הלוגו המפורסם של גבינת הקוטג'. כל זאת היה לפני המשבר הכלכלי העולמי והרבה לפני החרם על הקוטג' והקמתן של ערי האוהלים, אך כבר אז הביעה הכרזה, באופן מדויק וחינני, את הזעם על מחירי הנדל"ן הגבוהים ועל כך שהחלום הישראלי על קוטג' במושב התרחק מאיתנו כל כך.
וזה החיבור בין תשעה באב למאבק החברתי בישראל הנוכחית. בימינו, הדיון על "הבית" אינו עוד דיון היסטורי על משמעות הקמת בית יהודי בארץ ישראל. מעמד הביניים, הרחב בין שכבות העם, כבר תופס את מדינת ישראל כביתו באופן הטבעי ביותר, ומבקש לדון על הבית הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו. בלי קשר לפתרון - ועל כך הדעות חלוקות - זהו מצב מרגש. חלפו הימים של הדיון על הבית היהודי בארץ ישראל לעומת ימי הגולה. כיום כולנו מסכימים כי אין לנו עוד גולה שאנו רוצים לחזור אליה, וגם ירידה מהארץ אינה נתפסת כפתרון ברור למצוקה. הרצון של כולנו - אלו שטוענים כי את המצב יש לפתור כך, ואלו הטוענים אחרת - מתמקד ברצון לשנות את המצב שלנו כאן, בבית.
לכן, בשעה שאנו זוכרים את חורבן הבית ההיסטורי, ועל רקע אירועי המחאה הנסבים סביב מחירי הדיור, טוב לדעת שלפחות התקדמנו בצעד ברור ומובחן להוצאתה של הגלות מהיהודי, ואנו נמצאים כבר בתוך שלב אחד מתוך גאולה של בניית בית אמיתי לכל אחד מאיתנו בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו